היה זה לפני מספר שנים.
ישי, שם בדוי כמובן, התחיל ללמוד אצלי בשיעור. בעוד שכל הבחורים מתחילים ישיבה חדשה במלוא המרץ והרצון להתעלות, להצליח, להוכיח את יכולותיהם, הרי שישי היה עסוק בענייניו, כותב ומצייר, משרבט ומאייר.
לימדתי אז בשיעור א', וכיון שלא הייתה לי שום ידיעה והערכה על יכולותיו משנים קודמות, לא ידעתי, בעצם, מי הוא ישי מיודענו, מהם יכולותיו, כשרונותיו ושיחו ושיגו הלימודי. למה הוא מסוגל ולמה לא. וכן, מבחני העיון השבועיים שלו חזרו כמעט ריקים.
בשבועות שבתחילת השנה הייתי עסוק בכל אלו שכן רצו ללמוד, להקשיב ולשאול, לפלפל ולהתעלות בהבנת הסוגיות. שיעור שלם של בחורים תוססים ומלאי ענין העסיקו אותי. כך חלפו כמה שבועות, כשאני עוקב אחריו מקרוב ומרחוק ומגלה שהוא שקוע, ראשו ורובו, במשחק 'ארץ עיר, חי צומח דומם'.
הוא מילא עמודים שלמים לפי סדר הא'-ב של ערים וישובים, בעלי חיים, שמות משפחה, צומח ודומם, שמות ספרים וסופרים, בעלי מקצועות ועוד ועוד. הכל לפי סדר אלפביתי, בצורה שיטתית. בקיצור: הבחור נהנה מאד מהמשחק 'ארץ עיר'…
הערתי לו פעמים רבות, לעיתים בנועם ולפעמים ביתר תקיפות. אך הוא המשיך עם המשחק, ממלא עמודים שלמים בשמות, עצמים, בעלי חיים וישובים…
ואז, ב'סדר' אחד שהוא החל אותו במילוי דף עם משהו לפי א'- ב, ניצנץ במוחי רעיון לא שגרתי. ניגשתי אליו ולחשתי לו: 'ישי יקירי, אני עושה איתך הסכם. אתה עושה השבוע את המבחן השבועי הרגיל. אם אתה מגיע ל-70 אחוז, אני בוחן אותך על עוד כמה שאלות קשות ב'ארץ עיר חי צומח דומם', ואם תצליח לענות על ה'ארץ עיר' – תקבל 100 אחוז במבחן בעיון.
"הרב רציני?"… הוא הביט בי כיצור זר שהגיע מהמאדים.
רציני לגמרי. אם אתה מקבל שבעים במבחן עיון, תקבל תוספת של עוד שלושים נקודות על 'ארץ עיר'. אבל תדע לך, שאני הולך לשאול אותך שאלות ממש קשות ב'ארץ עיר'!!…
מאותו הרגע, ואינני משקר או מגזים, הוא החל ללמוד ברציפות, בכובד ראש, בשיא ההתמסרות לדף הגפ"ת והמפרשים. שואל ומתעניין, כותב לעצמו סיכומים (כנראה לא לפי סדר א'-ב'…). במבחן באותו השבוע הוא קיבל 85. והוספתי לו עוד 15% על שאלות לא קלות בכלל, על שמות של ערים בארה"ב…
בשבוע שלאחר מכן, הוא התעניין האם ההסדר קיים גם השבוע. השבתי לו: השבוע תצטרך לקבל 80% בשאלות על הגמרא, כדי לקבל 'בונוס' של השלמה מ'ארץ עיר'. בסדר?
הוא הסכים, והפעם הוא קיבל 100% על שאלות קשות ומסובכות בסוגיא לא פשוטה בכלל, ללא צורך בשאלון נוסף על 'ארץ עיר'. אביו התקשר אלי מיד כשישי שב הביתה, בידו מבחן מושלם, גדוש בעמל וביזע, וסיפר לי בהתרגשות: "זה המבחן הראשון בחייו שישי מקבל בו מאה"…
מאז הוא פורח ועולה, מצליח מאד בלימודו ורואה ברכה בעמלו. בזמני הארוחות בישיבה הוא ישב ופתר חוברות תשבצים, וכשעברתי לידו, הייתי מחמיא לו ופותר לו קצת הגדרות בתשבץ. מיד לאחר מכן, בשיעור הבא או ב'סדר' הבא, הוא סגר את חוברת התשבצים ונשאב ללימוד, מקשיב, מתעניין, כותב ומסכם, עולה ומתעלה לתפארת.
ואני חשבתי אז לעצמי בצער: מי יודע עוד כמה בחורים הפסדנו בגלל שלא הצענו להם הצעות לא שגרתיות כאלה, רוממנו את רוחם והחמאנו להם על הדברים היפים והמתוקים שיש להם.
גיליתי את הסוד הקטן הזה למגידי שיעורים ומלמדים מקרב ידידי, הם ניסו את זה והעובדות החלו לדבר בעד עצמן. "יש לי ילד בכיתה, שקט ומופנם, שמצייר באופן מעורר השתאות", סיפר לי חבר טוב, מלמד בכתה גבוהה. "הוא משרבט דמויות בדיוק מדהים על כל פיסת נייר שהוא מוצא. עד כה לא הקדשתי לזה שום תשומת לב, אך לאחרונה התחלתי להחמיא לו על איוריו. התעניינתי בציוריו ואפילו ביקשתי ממנו שיצייר לי ציור מסוים. מאז הילד פורח בלימוד, מקשיב ומתעניין, שואל ומתרץ, יודע ומבין. וכל זה כי התחלתי להעריך אותו בקול רם, הקדשתי לו תשומת לב גדולה, למרות שלא בנושא הלימודי, אלא ביחודיות של חוש הציור שלו".
ר"מ אחר סיפר לי על בחור חסר אמביציה, שכל הניסיונות לרוממו עלו בתוהו. "ואז חנוכה התקרב ואני הצעתי לו לכתוב קונטרס על ענייני חנוכה. לא על הסוגיות הנלמדות בישיבה, אלא על ענייני חנוכה דווקא. באישור ראש הישיבה, הודעתי לו שהישיבה תממן את הדפסת הקונטרס. "מאיפה אביא חומר?", הוא שאל, ואני ניגשתי לארון וסימנתי לו מהיכן להעתיק ומה להביא. הבאתי לו קונטרסים וחוברות בענייני חנוכה וסימנתי לו מהיכן ללקט ובאיזה נושאים להתמקד. הבחור ישב וכתב, ישב וכתב, והקונטרס יצא לאור ברוב פאר והדר, עטור בהסכמותיהם של רבני הישיבה. לא היה גבול לאושרו ואנחנו עודדנו ושיבחנו. ומאז הוא לומד ולומד, התרצן לגמרי וכל כולו שקידת ואהבת התורה".
מו"ר הגר"ח שינקר שליט"א, ראש ישיבת 'דרכי משה', רומם ושיבח תמיד בחורים שכתבו בחרוזים, שכתבו סיפורים, ואפילו כשציירו ציורים משורבטים על שולי מחברות הסיכומים. כך הוא רומם את רוחם והביאם למעלות רמות בתורה. וכך מרגלא בפומיה דראש ישיבת 'דרכי משה' בשם מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל, שאמר: "החזון איש אמר שכל יהודי צריך חצי כפית כבוד בכל יום – ואני אומר שהיום כל יהודי צריך משאית של כבוד בכל יום"…
*
כשנחטף בשעתו מטוס ע"י טרוריסטים פלשתינאים, עליו שהה מרן הגר"י הוטנר זצוק"ל, צוות החוטפים היה מורכב ממחבלים ערבים ומטרוריסטים גרמניים. בניגוד לפלשתינאים שהפגינו רשעות ואכזריות מרובה, הפגינו השובים הגרמנים יחס של דרך ארץ בפני הגר"י הוטנר זצוק"ל, כשדמותו הרבנית עוררה בהם כבוד והערכה. באותם ימים תהה ה'פחד יצחק' מדוע הישמעאלי אינו מסוגל לכבד אויב. נכון, הם חטפו יהודים כדי לנסות ולשחרר במשא ומתן מחבלים הכלואים בישראל. אך מדוע הם, הפלשתינאים, אינם מסוגלים להתנהג לשבויים בדרך ארץ ובכבוד?
והגר"י הוטנר זצוק"ל השיב, שמקור התסביך הערבי סביב כבוד ובזיון, נובע מ"גרש את האמה ובנה". ההשפלה ותחושת אי הכבוד העצמי שישמעאל עבר ב"גירוש האמה ובנה", הטביעו בנפשו חותם שהשריש בקרבו את תחושת הנחיתות לדורות. מה שאין כן עשיו. "עשיו האָט גֵיהאַט אַ וַורִימעֶר שְׁטוּב"… ("לעשיו היה בית חם"). יצחק אביו אהב אותו", אמר הגר"י הוטנר זצוק"ל.
הזוהר הקדוש (פרשת תזריע מו:) מבאר את עונשו של מצורע, הצריך להביא שתי ציפורים חיות. מדוע שתיים? כותב הזוה"ק: "כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל". ובתרגום: כמו העונש על מילה רעה שאמר, כך עונשו על מילה טובה שבאה לידו, ולא אמרה!!!
כדי לרומם ילד יהודי, בן תורה או כל אדם, די במחמאה כנה, במילה אחת טובה, בהערכה אמיתית. למצוא את הנקודה בה העומד ממולנו טוב ומיוחד בה – ולרומם בה את רוחו. לא משנה במה הוא מיוחד, העיקר לרומם אותו על כך ולהביא את הרוממות הזאת לאפיקים של תורה ומצוות, עלייה והתאמצות. אתה הרי באמת טוב. אנחנו באמת מעריכים אותך, אז…
(יתד נאמן יום ד' ט כסליו תשפ"א)