הרב חיים ולדר
ישבתי פעם עם ליצן אחד, כשלפתע נכנס אחד מידידיו לחדר. הלץ קרא לעברו: "אתה לא מאמין, הרגע דיברנו עליך" ולאחר מכן הוסיף בקולי קולות "אבל דיברנו רק טובות, לא כמו כולם"…
ופני המן חפו…
זוהי דוגמא לדברי שבח לכאורה, המהווים השמצה ופוגעים יותר מאשר הם מלטפים.
לאבי שיחי' זה קרה. מקומון חיפאי ביקש להעלות על נס את פועלו למען הציבור, העזרה לזולת וכו', ואז כתב את השורה הבאה שהרסה את הכל: "הוא מנתץ את המיתוס של החרדי הטפיל הפראזיט"… אבי שלא ידע כלל על הכתבה, הצטער צער רב כשבאו להראותה לו. "ראו כמה ביזיון יש בכבוד שהם נותנים", אמר.
תארו לעצמכם שמישהו היה כותב דברי שבח על אדם חילוני וכדי להאדירו היה רושם: "הוא מנתץ את המיתוס של החילוני הרוצח השודד והגנב", איזו מהומה היתה קמה.
איני יודע מה היתה מטרתו של הכתב, אני לא עד כדי כך פרנואיד כדי לחשוב שהשתמש באבי כדי לתרץ התבטאות כזו נוראה כלפי כלל הציבור החרדי. אך גם אם רצה לשבח, הדרך שעשה זאת ועצם ההעזה לפגוע כך בציבור כה גדול, מלמדת שעלינו להתרחק כמטחווי קשת אפילו ממצב של לקבל כבוד מאיתם, משום שהמחיר של זה הוא השמצת העדה כולה.
עד לפני תריסר שנים הענקתי מספר ראיונות בעיתונים כלליים כדי לקדם את ספריי בקרב הציבור שאינו חרדי. כאשר נוכחתי לדעת שכמעט תמיד שירבבו משפט שהיה בו כדי לפגוע בציבור ממנו אני בא חדלתי מכך לחלוטין. נוכחתי לדעת שכל מי שעמד מולי מעולם לא התעניין באמת בספרים או בתכנם, אלא ביקש ליצור "סיפור" בפני עצמו ולהציג את הדברים בצורה המבדלת את נשוא הכתבה מהציבור ממנו הוא בא. די במשפט אחד בן ארבעה מילים, שנאמר כחוות דעת של המראיין, כדי להרוס את הכל. בדיוק כפי שעשו לאבי (בהבדל אחד: הוא מעולם לא הביע הסכמתו שיכתבו עליו…).
הדברים נכונים גם לגבי התראיינות לצורך הסברה חרדית. מי שמכיר את המדיה האלקטרונית והמשודרת יודע שצריך להיות מומחה גדול כדי שלא ליפול בפחים הגדולים שהם מפזרים בדרכך ומהמוקשים הקטנים שהם מטמינים מתחת רגליך.
תחילה הם רוצים שתתנצל. מביאים סיפור שהיה או לא היה על חרדי שירק כביכול על ילדה והמרואיין הלא משופשף מתחיל לגנות את המעשה.
המראיין חובט בו "למה אתם לא מגנים בעיתונים שלכם" והמרואיין מסתבך ומבזבז את הזמן על התנצלויות במקום להסביר את עמדת החרדים ולהתקיף את העמדה הנגדית.
מעטים הם האנשים שמצליחים לשרוד את הלחץ הזה, וכאמור גם הם נתונים לחסדיהם של אנשי התקשורת. הדרך היחידה להתמודד בזירה לחוצה היא שיטת "טול קורה מבין עיניך". הכוונה היא להתקיף במקום להתגונן וכך לסכור את פיו של המשמיץ לגרום לו לאבד את בטחונו העצמי ורק אז לנסות להעביר את המסרים שלך.
אם ישנה טענה בנושא אלימות, התשובה חייבת להיות כך: אתה רוצה לדבר על מעשי הפשע שלכם? על ההריגות והגניבות ומעשי השוד? אז נדבר. בא תסביר לי מדוע אתם גונבים ורוצחים ודוקרים ושודדים?
לא להתנצל. לא להצטדק ולא לנסות להסביר. אתה מדבר על הקיסם שלי בא ונדבר על הקורה שלך. ואחרי ההנחתה הזו ניתן להמשיך: "אני רוצה לשאול אותך – וכאן לערער את היסוד שהוא עומד עליו.
דוגמא נוספת: "מדוע אתם משתמטים". "אנחנו משתמטים? אתם משתמטים! הלא עם ישראל קיים בזכות לימוד התורה. מדוע אתם לא לומדים תורה? ומשנה וחומש ורש"י, אתה אומר שמע ישראל? אתה לא מתבייש לבוא אלי שאני משתמט? אתה הוא המשתמט". כאן תוכל לעבור להתקפה מוחצת: איך ייתכן שהתרחקתם מהגמרא, מהמשנה, מהתפילה ומהדת? איך ייתכן שילד יהודי לא יודע כתב רש"י ולא יודע לומר שמע ישראל?".
האמת היא שאין טעם להתחנחן ולהתייפייף. שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים מנותבת כך שישנאו אותך יותר בגלל שהצלחת לצאת צודק, או שיבדלו אותך מכל האחרים: "אתה זה משהו אחר. לא כמו
כל החרדים". אל לנו לחפש אצלם כבוד כי נקבל ביזיון. אל לנו לקבל הבנה כי הם לא רוצים להבין. אל לנו לבקש הכרה כי האינטרס שלהם הוא לא להכיר בנו.
אל לנו לצפות לסימפטיה כי הם אנשי התקשורת אינם מסמפטים אותנו והם קרובים יותר לשנאה כנגדנו.
עלינו לחנך את ילדינו (ואת עצמנו) להתכנס בעצמנו בגאוות יחידה, בלי לפזול אליהם, בלי לבקש את אישורם. השמצות עלינו מצידם למחמאה תחשב ומחמאה מצידם לפגיעה תחשב.
(מגזין במה 76)
1/304