אחד הטעמים לכך שבימי הספירה נהגו לעורר ולהתחזק בענייני 'בין אדם לחברו', הוא מאחר וימי הספירה הם הכנה לקבלת התורה, שהתנאי לקבלתה הוא אחדות הלבבות, כמו שנאמר 'ויחן שם ישראל כנגד ההר' – כאיש אחד בלב אחד.
ומדוע בשביל קבלת התורה נדרשת אחדות? – טעמים והסברים רבים לכך, כשעל אחד מהם נוכל ללמוד מהסיפור הנפלא שלפנינו, אותו סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
ביודעי ומכירי קאמינא, בחור צעיר אחד, בן למשפחת טובים תלמידי חכמים, אשר לדאבון לב החל פתאום 'לנשור' ללא סיבה מובנת. הוא התדרדר מטה מטה, והגיע עד שאול תחתית ר"ל. נשירתו של בחור זה היתה לפליאה בעיני ההורים והמחנכים, וכחידה סתומה לעסקנים שנכנסו בעובי הקורה – מאחר שקיבל חינוך מצוין, הן בבית של יראים ושלמים, והן במוסדות הטובים והטהורים ביותר, ואף עשה חיל בלימודיו.
גם נבדק היטב הגורם העיקרי שעשוי להביא לכך – שהוא ההתחברות עם חברים לא טובים, אך התברר שלא החברים גרמו לכך ולא זו סיבת הקלקול. ולפיכך רבתה התמיהה על נשמה יקרה וחביבה זו, מה גרם לו לעזוב מקור מים חיים, אחר שכבר זכה לטעום מדובשנה של תורתנו תורת חיים, ואף להרגיש חיות בתפילה ובנועם שבת ושמחת יום טוב וכיוצא, ומה הביאו אפוא לבעוט בכל הקדוש והיקר ולחצוב לו בורות נשברים? להשליך מנגד את הנשמה האלוקית, ולהכניס את כל ראשו ולבו בנפש הבהמית?
ברם, לאחר בירור מעמיק נודע פשר דבר. התברר שמסיבה מסוימת לא שרתה השמחה בבית המשפחה. גם אביו וגם אמו של הבחור היו אנשים רציניים וחמורי סבר! הבחור כמעט לא קיבל בבית 'מילה טובה' של עידוד הערכה וחיזוק, וכך עברו עליו שנות ילדותו בחוסר סיפוק פנימי וחוסר שמחת חיים. משם כבר מצא לו היצר הרע כר נרחב להיטפל אליו, והבחורצ'יק החלשלוש דנן לא מצא כוחות בנפשו להתגבר על היצר… כך הלך ונחלש ברוחניות, עד שנפשו 'התייבשה' מחוסר תשומת לב ['תשומי' בלע"ז…] שנצרכה לו כמים קרים לנפש עייפה, ובכך נשאר בלא שום לחלוחית של חיות ושמחה. מתחילה ניסה הבחור 'למשוך' מעט תשומת לב מאנשי הצוות והחברים, אך עדיין לא קיבל במידה המספקת לו, עד שנפל והתדרדר.
לאחר שהתבררה התעלומה, סידרו עבורו כמה בחורים טובים ונעלים מסלתה ומשמנה של הישיבה הק', שהוכנסו בחשאי לסוד הענין, והבינו את צורך הבחור בחברה טובה ולא ח"ו חברה קלוקלת. הם החלו להתחבר עמו, לדרוש בשלומו ולקרבו בקריאה של חיבה. הם כמעט לא דיברו עמו כלום אודות מצבו הרוחני, רק תמיד שמחו לפוגשו בסבר פנים יפות, ודיברו עמו בהארת פנים ובשמחה.
לאחר תקופה קלט פתאום הבחור, שבעצם כולם אוהבים אותו ומעריכים אותו ואינם בזים לו כלל! אדרבה, מצידם היה נראה שכמעט אינם מרגישים [כאילו…] בהתדרדרותו הקשה… תדיר אמרו לו שמחכים כבר לראותו עמהם בישיבה בחבורה חדא כמאז ומקדם… – אחד מהם אף הזכיר לו בדרך צחות, את מה שכבר אמר התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זי"ע בזוהר הקדוש (ח"ג דף קכח.): "אנן בחביבותא תליא מילתא"! – תוך שהוא טופח על שכמו בחביבות: "שמחים לפגוש בך, מחכים לראות אותך!"…
לא ארכו הימים, והבחור חזר אל חבריו שבספסל הלימודים, שאכן שמח ליבם מאוד לקראתו. עד מהרה סודרו לו שוב החברותות המצויינות שלו כמימים ימימה… והתורה הקדושה שעסק בה עתה יותר במרץ והתלהבות חישלה את נפשו, הוא אזר עוז והתגבר כנגד כל ההר הגדול של היצר הרע הנדמה כזבוב קטן… (ברכות סא.), וברבות הימים נעשה לאחד מגדולי התלמידי חכמים, דבוק בתורת חיים ובנותנה יתברך, ופיו מרעיף תמיד דברי שבח ועידוד לכל איש ישראל, אשריו וטוב חלקו!
(טיב הקהילה, במדבר תש"פ)
תגובה
יישר כח
מאמר מחזק