אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת 'הטוֹוֶה', שפירושהּ – יצירת חוט מחומר גולמי. והאיסור הוא הן בטווייה באמצעות כלי, והן בטווייה בידים.

וטוויית חוט צמר בעודו מחובר לגוף הבהמה – יש אומרים שאסורה רק מדרבנן, מפני שאין זו דרך טווייה; אך יש אומרים שטווייתו באמצעות כלי אסורה מדאורייתא אף במחובר.

ושזירת שני חוטים יחד ליצירת חוט אחד – אסורה אף היא משום מלאכת הטווה. ויצירת 'לֶבֶד' – שהוא בד שסיביו מתחברים זה לזה על ידי דחיסתם, ואינו עשוי באריגת שתי וערב – אסורה כ'תולדה' של מלאכת הטווה.

[משנ"ב לאחר סימן שדמ, אות ב; ביאורים ומוספים דרשו, 6; וראה שם, 5]

קליעת שיער תלוש, כגון שיער של פאה נכרית – אסורה בשבת מדאורייתא, כ'תולדה' של מלאכת 'האורג'; ואף קליעה דקיקה של שתי שערות, אסורה. וקליעה שאין סופה להתקיים, מותרת מדאורייתא ואסורה מדרבנן.

וקליעת שיער המחובר לראש – אין בה איסור מלאכת האורג, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כיון שמלאכת אריגה אינה נעשית בדבר המחובר לגוף; אולם, קליעת השיער אסורה מדרבנן, משום שהדבר דומה למלאכת 'בונה'; ויש אומרים שהאיסור הוא מדאורייתא. ואסור גם לפרק את הקליעה, משום שהפירוק דומה למלאכת 'סותר'.

[משנ"ב לאחר סימן שדמ, אות ו; ביאורים ומוספים דרשו, 13-15]

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת 'הפוצע'. והראשונים כתבו פירושים שונים למלאכה זו, ובהם: א. סתירת האריגה על מנת לתקן את האריג, דהיינו, שכאשר יש קרע באריג, מוציאים חוטים ממקום אחר באריג לצורך התיקון.

ב. בגמר האריגה, כשרוצים להסיר את החלק הארוג מכלי האריגה, חותכים את החוטים שבקצוותיו; וחיתוך זה הוא מלאכת הפוצע.

ולהלכה, תלישת חוטים מבד, וכל שכן הפרדת כל הבד לחוטים – אסורה משום מלאכת הפוצע. וכן התרת קליעה של שיער תלוש (ראה לעיל) – אסורה משום מלאכת הפוצע.

[משנ"ב לאחר סימן שדמ, אות ז; ביאורים ומוספים דרשו, 16]