וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה (שמות לא, ג)
קרע את השטר לגזרים
ותרן בממונו היה רבינו. סיפר אדם שקנה את דירתו של רבינו, שבכל הזדמנות בנושא הסדרי תשלום הדירה, היה רבינו מוריד מהמחיר שנקבע מראש. נודע הדבר לאחד מבני הישיבה וגער בו, חשד שהוא זה שמבקש בכל פעם הורדה!…
פעם נצרך רבינו לסכום כסף גדול. אמר לנאמן ביתו: "בשעתו הלוויתי לפלוני סכום זה, וזמן הפירעון עבר זה מכבר. קח אתך את הפתק שמסר לי, ותשאל אותו האם יוכל לפרוע את החוב"? הלך וחזר, והושיט לרבינו את הפתק: "הוא הודה בחוב והתנצל. אמר שמצבו קשה ואין באפשרותו לפרוע".
רבינו נטל את הפתק, ובמקום לענות: "שיפרע כשיוכל", קרע את הפתק לגזרים…
"אתה לוקח מכאן מונית עד הבית!"
"הקמצנות היא מצד הטומאה", פסק רבינו. הקדושה, מעניקה עד בלי די. מידת הנדיבות של רבינו היתה הפלא ופלא. אחד מתלמידיו הלך רגלי מקצה העיר להקביל פני רבינו בחג. הגיע כמה דקות לפני השקיעה. שמח בו רבינו ואמר: "קיימת כפשוטו מצות הקבלת פני הרב ברגל. ראשית, הלכת רגלי מרחק רב. ושנית, ברגל פירושו על רגל אחת, ביקור קצר ולעניין"…
לאחר תפילת ערבית ביקש רבינו מהרבנית שטר כסף, דמי מונית לביתו. פי כמה מדמי נסיעה באוטובוס. התלמיד נבוך: "ברוך השם, איני זקוק לצדקה" טען, אך רבינו נחוש היה בדעתו: "אתה לוקח מכאן מונית עד הבית!"
וסיפור דומה מתקופת חוליו של רבינו. כשנבצר ממנו למסור את שיעורו הקבוע ביום שבת אחר הצהרים, הגיע תלמיד עם בני משפחתו לבקרו. הלך רגלי ממרכז העיר עד רחוב סורוצקין – משכנו של רבינו – על דעת לחזור כך אחר תפילת ערבית. במוצאי שבת, נתברך בשבוע טוב, ופנה לירד במדרגות. בנו בן התשע ירד בזריזות עד המדרכה ליד הבניין, ולהפתעתו שמע את קולו של רבינו: "חכו, רגע אחד!" הביט למעלה ורבינו מהמרפסת אותת בידו שימתין. עברה דקה, ואחד מבני משפחת רבינו הופיע ובידו שטר כסף למונית חזור.
דמי נסיעות לקבצן
על מה עוד חשב. באחד הימים התעניין רבינו מה מחיר הנסיעה באוטובוס. ענו, ושאלו מדוע שאל. ענה: "שוחחתי עם עני פלוני, וענה שמגיע לכאן באוטובוס מהקצה השני של העיר, לקבץ נדבות. כיון שכך, מעתה אתן לו לא פחות מהוצאות נסיעותיו!"…
הבא מגהץ יוקרתי
כשהיה בדעתו להשתתף בחתונת מקורביו, לא הסתפק בעצם נוכחותו בשמחה, נהג ליתן מתנה בעין יפה. פעם הוזמן לשמחת נישואין בבית הגאון רבי אליהו שרים זצ"ל, ראש ישיבת "תורה והוראה" בתל אביב. החתונה התקיימה ביום חמישי, ובעלי השמחה הפצירו ברבינו שיאות להישאר לשבת חתן, ונאות. במוצאי שבת, פנה לרבנית ושאל: "ביררת מה חסר לזוג?" והשיבה בצהלה: "מגהץ!"
ביום ראשון, יצא רבינו לחנות יוקרה, וביקש מגהץ טוב. עובד המקום הציע במבצע: חמישים שקלים! ורבינו סירב. אמר: "למבצעים מורידים סחורה מסוג פשוט! הבא מגהץ משוכלל, זה עבור חתן וכלה!" עלה לסולם והוריד מגהץ קיטור יוקרתי. שילם במיטב, והרבנית הגישה לכלה. כעבור שעה, קרא רבינו לחתן והתעניין: "נו, הכלה שמחה?"…
הלב תלוי בכיס…
פעם ראה אחד ממקורביו ועננה מקדירה את פניו. שאלו לסיבת דאגתו, והלה השתמט מתשובה. הבין רבינו שאינו מוטרד מרמב"ם מוקשה או סוגיה עמומה. כעבור שעה הושיט לו מעטפה תפוחה. פתחה ומצא בה סכום שהיה בידו כדי לחלצו מהמשבר הכספי אליו נקלע.
"איך הרב ידע?" שאל נפעם.
"שאלתיך לפשר עצבותך, ולא ענית. לא נותר לי אלא לשער, וירושלמי ערוך הוא (תרומות פ"ח ה"ד), רבי שמעון בן לקיש מצא את רבי יוחנן מוטרד. שאלו, וענהו: כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס… הבנתי, אפוא, שזו התרופה"…
החל בוכה, ורבינו ניחמו: "חלפה עונת הדמעות, מעתה, עת לשחוק!"…
סיפר תלמיד רבינו, הגאון רבי יצחק ברכה שליט"א: פעם, כשיצא רבינו משיעורו הקבוע ביום שישי, ניגש אברך. פניו זעקו דוחק ומחסור. שאל שאלה בהלכות ריבית. הבין רבינו שמרוב החובות שרבצו עליו, מצא רק הלוואה בריבית.
רבינו פסק לו פסוקו. משפנה השואל לדרכו, הוציא רבינו מארנקו סכום נכבד. שלח בידי. אמר: "הזדרז נא ומסור לו…"
"לא הספקתי לעיין"…
וסיפור דומה, סח הרב אליהו כהן שליט"א: פעם ניגשתי לשאול שאלה בהלכות שומרים, מסרו בידי סכום כסף לחלוקה ואבד. האם גבאי צדקה נדון כשומר חינם או כשומר שכר. רבינו, כשומעו, בירר באיזה סכום מדובר. בתנועת ידו הראה שאין הדבר חלק, ואמר: "אעיין בזה!"-
למחרת, ניגש ותחב בידי את מלוא הסכום, והפטיר: "מחילה, לא הספקתי לעיין!"…
"הבחור צודק!"
שוב מעשה בתלמיד מהישיבה: מנהג קבוע היה בישיבת "פורת יוסף", פעם בשנה, עורכים היו הרבנים מבחן בכתב. וכעידוד, השניים הראשונים שהצליחו במבחן מכל שיעור, קיבלו סך עשרים וחמש לירות – סכום רב באותם ימים לבחור. התלמידים התחרו ביניהם. למדו ושיננו בהתמדה.
סיפר אחד התלמידים: שנה אחת השקעתי הרבה קודם המבחן, ואכן הצלחתי. זכיתי להיות מבין שני מצטייני השיעור. בטוח הייתי שאזכה בפרס ראשון. מועד חלוקת המילגות היה במסיבת חנוכה בישיבה. ראש הישיבה, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שלחני למגדניה הסמוכה לקנות עוגות ושתיה לכבוד המעמד. בלב פועם משמחה קניתי וערכתי את השולחנות. עם סיום הדרשות, בהגיע הרגע המיוחל, הוכיתי בהלם. אחד מחברי קיבל את הפרס במקומי. פשוט, דילגו עלי! אין לתאר את רגשות האכזבה. עם אצבע מאשימה על מגיד השיעור, החלטתי לפרוש מהישיבה!
כעבור כמה ימים של העדרות וחיפש עבודה, נודע הדבר למגיד השיעור. בירר וחקר ולא מצא. יום אחד פגשני משוטט ברחוב במרכז העיר. שאל לשלומי, ולא עניתי. הפציר, ושטחתי כל שבלבי. כמה שניסה לפייס, לא הצליח. לבסוף אמר: "טוב, בא נלך יחד לחכם בן ציון!" הסכמתי. כשומעו, אמר מיד: "הבחור צודק!"
ובתוך כדי דיבור, פתח ארנקו ושלף שטר של מאה לירות, קיפל ותחב בידי, כשהוא מנחם ומעודד! היחס, ההבנה, נדיבות הלב, השיבוני לספסלי בית המדרש! אמרתי בליבי: "כזו אמת, איני עוזב את הישיבה!"
"אין ספק", הפטיר אותו תלמיד: "כל התורה שזיכני הקב"ה ללמוד באותה תקופה ובכל החיים, הכל נזקף לזכות רבינו!"
(מתוך 'רבינו האור לציון')
