אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים כט ט)
הגאון רבי אברהם סטוארט, בעל 'משנת אברהם', שאל שאלה: בגמרא (ברכות יב., מ:) אמרו, שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. וכתבו התוספות, שאפילו אם דילג תיבת "העולם" אין זו ברכה. והקשה ה'אבן העוזר' (אורח חיים ריד) מברכת 'מלכויות' של ראש השנה, שאין מזכירים בה כלל "מלך העולם" – והשבתי, שהחילוק פשוט: בכל הברכות, המלכות היא שבח, ואין שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא מלך סתם, שכן מלכים יש הרבה – אלא שבחו שהוא מלך מלכי המלכים, "מלך העולם".
וכבר היה מעשה בבחור שהגיע ללמוד בישיבת ראדין, הציג המלצותיו בפני ראש הישיבה רבי צבי הירש לוינסון ונבחן בהצלחה. אמר לו: "התקבלת לישיבה, אבל שוב לישיבתך הקודמת ותבוא בעוד חצי שנה". "מדוע?" שאל באכזבה. ענה ראש הישיבה: "כי אין מקום בישיבה, כל המיטות תפוסות, ברוך השם. אם בחור יתחתן, או יעבור לישיבה אחרת, יתפנה מקום".
הודיע הבחור: "איני חוזר. אישן בבית המדרש!". ענהו: "הישיבה אינה מרשה זאת". התעקש: "על הארץ אישן, ובתורה אעמול!". מצאה עקשנותו חן בעיני ראש הישיבה. אמר לו: "עלה ללמוד, ואטכס עצה". בערב הודיעו: "מצאתי עבורך מיטה". אין דבר העומד בפני הרצון. "בחדרו של ה'חפץ חיים' יש מיטה פנויה". אלמן היה רבנו באותם ימים.
כלום היתה לו ברירה לבחור? נטל את צרורו והלך עם ראש הישיבה לבקתתו של ה'חפץ חיים'. כמה שמח רבנו למצוות הכנסת אורחים! אמר לבחור: "ראה, זקן אני ושנתי קצרה. לא תראה אותי לא בשכבי ולא בקומי. ראה את החדר כחדרך הפרטי". הציע את מטתו, וכשהבחור התמקם בא לראות האם הכל כשורה: "הנוהג אתה לקרוא לפני השינה?" – שאל. "כן", השיב הבחור.
מיד יצא ה'חפץ חיים', להביא לו ספר, לעיין בו עד שיירדם. ברכו בברכת 'לילה טוב' ויצא מהחדר. פתח הבחור את הספר הדק, והשתאה. היה זה ספר הקבלה 'רזיאל המלאך'. ספר המתאר בפרטות כמה רקיעים יש, ומה משמרות המלאכים בהם, לגדודיהם ולמחלקותיהם, מי הממונים, כמה כוחות תחתיהם. בקצרה, ספר שאדם מן השורה אינו מבין בו דבר… בבוקר, שאל את ה'חפץ חיים': "חשבתי שהרב יתן לי ספר הלכה או מוסר. אבל ספר קבלה? מה לי ול'רזיאל המלאך'?".
וה'חפץ חיים' ענהו קצרות: "על כל יהודי לדעת כמה הקדוש ברוך הוא גדול!".
זה ענין "מלך העולם"! מה נאה משלו של בעל 'חובת הלבבות' (שער הבחינה פ"ו): מעשה בבני זוג שתכננו להתנקש בחיי המלך. המזימה התגלתה, ונגזרה עליהם מיתה. הודיעו למלך שהאישה עומדת ללדת. ריחם על העובר, והמתיק את גזר דין המוות, המירו במאסר עולם. גידלו את בנם בבור הכלא, ולא יצא מתחומו מעולם. בהוראת המלך, דאג הסוהר לכל צרכיו: למאכל וללבוש, לימוד קריאה וכתיבה וחשבון.
יום אחד בא והתעניין האם הכל כשורה, האם לא חסר לו דבר. כי היום יפגוש במלך, ולבטח יתעניין בו. "אמור למלך שלא חסר לי מאומה", השיב הילד, "ושאני אסיר תודה על התעניינותו וסיפוק כל צרכי". שמח הסוהר לשמוע, והבטיח שיעביר את הדברים. אבל חקר: "אמור נא, מי הוא המלך?". צחק הילד: "אתה נפגש אתו, ואותי אתה שואל?".
"כן", השיב הסוהר. "אני נפגש אתו, ואותך אני שואל: מי הוא המלך?". הילד החווה בידו סביב: "המלך?! המלך הוא הבעלים של כל המתחם הזה! מי לא יודע! המלך הוא האדון של בית הסוהר!".
"הס!", הסוהר התחלחל, "איך תדבר?! המלך אכן בעליו של בית הסוהר, אבל מעבר לחומות יש רחובות ושכונות ורבעים, ומכללם בנויה המטרופולין, ובמרכזה ארמון המלוכה".
"חידות לי דבריך", אמר הילד.
"אני יודע", אמר הסוהר, ואי אפשר היה להפסיק את שטף דבריו. "סביב עיר הבירה שדות ויערות, וכפרים ועיירות, והם מרכיבים את המחוז, ובמדינה כמה וכמה מחוזות, וערים אין מספר, וזו רק אחת המדינות של הקיסרות האדירה. והמלך מפקח על הבטחון והכלכלה, ועל הרפואה והרווחה, ועל הצדק והמשפט". "ועם כל זה, מתעניין הוא בי, ודורש טובתי!" התפעל הילד. "אכן כן".
זהו "אלוקינו – מלך העולם"! לכן סוברים התוספות, שהאומר "מלך" ולא "מלך העולם", לא יצא ידי חובת הברכה.
אבל 'מלכויות' של ראש השנה עניינן אחר לגמרי: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ראש השנה טז.). בראש השנה אין ענייננו בהמלכת הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, אלא על עצמנו!
כמה נוקבים דברי ה'חפץ חיים' ('שם עולם' ח"א פי"ב) בשם "הגאון האמיתי רבי ישראל סלאנטער זצ"ל", שאמר (בברכות יג:) שב'אחד' שבקריאת שמע יש להמליך את הקדוש ברוך הוא היחיד (שזו האל"ף ד'אחד') על הארץ וכל שבעת הרקיעים (שזו החי"ת) וארבע רוחות השמים (וזו הדל"ת) – ואת העיקר שוכחים: להמליכו על עצמנו! ולכן, בכוונה תחילה אין מזכירים ב'מלכויות' דראש השנה שהוא "מלך העולם", כדי שלא נסיח דעת מן העיקר, ונקבל על עצמנו עול מלכותו יתברך!
(מתוך 'והגדת' ראש השנה מאוצרותיו של רבי יעקב גלינסקי [בשינויים קלים])