"ילדים יקרים! אנחנו צריכים את עזרתכם, אתם צריכים להעביר אותנו שנוכל להגיע אל השער הפנימי, שתפילותינו יגיעו אל מאחורי הפרגוד. תכוונו בסליחות, תאמרו שלוש עשרה מידות בכוונה, תעוררו רחמי שמים, אתם ילדים, יכולים הרבה יותר לפעול ממה שאנחנו המבוגרים יכולים, אתם יכולים לפתוח לנו את שערי הברזל מבפנים!!"

 "וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ד'" (דברים ל"א, י"ג)

בימים אלה של עשרת ימי תשובה, עלינו להרבות במעשים טובים לקראת יוה"כ הקרב ובא. בשם הגרש"ז מקלם, התפרסמה עצה נפלאה איך בשעה אחת להספיק לעשות הרבה מעשים, כדי שכף המאזניים תכריע לכף זכות. זאת ע"י דבר אחד, שמכוחו אפשר להרויח אלפי זכויות, והוא: מי שיקבל על עצמו לעשות מעשים טובים. והסיבה לכך היא, בגלל שהדבר נחשב לו שעשה. וכמ"ש הר' יונה בשער השני עהפ"ס: "וילכו ויעשו בני ישראל". וכי מיד עשו? והלא בראש חודש נצטוו לקחת את הכבש לקרבן פסח בעשירי לחודש. אלא בזה שקיבלו עליהם בנ"י לעשות את מה שה' ציוה – נחשב להם כאילו כבר עשאוהו. ההכרה של עמ"י שזה רצון ה' ועליהם לעשות את המצווה, היתה כ"כ חזקה שזה נחשב להם כאילו עשו ממש!

ולגבי עשרת ימי תשובה, המקבל על עצמו לעשות מעשים, גם לגבי ה'שכר מצוה' זה נחשב שעשה, ובדיני שמים מחשבים את הגורם, כאילו הוא עשה את התוצאה של המעשה, וכמ"ש בגמרא לגבי דיני מזיק על ידי גרמא. וירבעם, שעבדו עמ"י ע"ז בדורו ובדורות שאחריו, יקבל עונש על כל הע"ז שעמ"י עבדו אע"פ שהם עשו מעצמם. ולפי החשבון הזה, כל שכן וקל וחומר שמקבלים שכר על גרמא, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, דאם הקבלה גורמת להרבה מצוות, הרי הוא זוכה, ואם מקבל קבלה באמת הרי שב"אמונתו" – יחיה גם חיי עוה"ב, 'כי היא חייך' – ימצא חיים, זה עוה"ב, "כי הם חיינו" בעוה"ב "ואורך ימינו" בעוה"ז.

ומצינו שהגדולים נהגו לקבל על עצמם קבלות בימים אלו. והגרח"ע אחרי פטירתו מצאו אצלו פתק שקיבל ע"ע קבלות בל"נ לשנת תרצ"א: לעשות סדר בכספי הצדקה (היו הרבה שבאו אליו, עניים, ועד הישיבות ועוד), להתאמץ יותר להתפלל בכוונה. היו אומרים שהיו רואים עיגולים אדומים על מצחו כשעמד בשמונה עשרה (כי היה יכול לעסוק בהמון נושאים בבי"ד). כמו כן הוא קיבל על עצמו להתגבר בסבלנות יותר, אע"פ שהיה סבלן גדול.

כיום מצוי שאנשים מקבלים קבלה, בלי לחשוב האם יוכלו לעמוד בה לאורך כל השנה, והם בעצם עושים כמו נזיר חוטא, שמקבל ברגע של התלהבות וסופו שלא מקיים. קבלה צריכה להיות דבר שלא יפסק אף פעם! לבנו של האדמו"ר מרוז'ין היתה קופסת טבק של כסף על שולחנו, והיה דופק עליה לפעמים, והתברר שהוא קיבל על עצמו שלפני שכועס ידפוק ג"פ על הקופסא. מי שרוצה לקבל על עצמו דברים, אפשר לקבל על ענייני תורה, תפילה ושבת. ואם אדם "נאמן" – הוא יחיה ויזכה ל'זכרנו לחיים'.

הטבה לזולת – פתח למידות הטובות

זוכר אני כשהייתי תלמיד בישיבה, ושמענו שיחות מפי המשגיח שהיה בזמנו בפתח תקווה, הצדיק רבי אבא גרוסברד זצ"ל. הוא ארגן קבוצה של בחורים בני אותו גיל (קראו לזה 'ועד'), והיה עושה פגישה שבועית במשך כחצי שעה שהיו מדברים יחד, ובכל עונה היה משוחח על נושא אחר. בתקופה ההיא היה הנושא בענין 'ההטבה'. הוא היה משוחח על הנושא ושומע תגובות, ובעיקר הוא היה מדבר, מייעץ עצות, ואמר לתלמידים: "בואו נעשה כך, הרי מיהו האדם שיש לו באמת קרבת אלוקים? אדם שהוא מטיב לכל, שהוא דבק במידותיו של הקב"ה, שהוא מטיב לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואמר לקבל קבלה, לעשות בכל יום לא פחות משלוש פעולות של הטבה בסתר, לעשות טוב למישהו פרטי בסתר, והתחיל לתת דוגמאות: יש בישיבה חדר אוכל, ויש מלצר שאוסף את הצלחות, ויכול כל אחד לסייע ולאסוף את הצלחות באותו שולחן, וכך יהיה יותר קל לממונה לאסוף את הצלחות, ולמרות שהוא מקבל משכורת, מה יש אם יהיה לו יותר קל?!  או למשל עומדים בתור לאוטובוס ורואים אחד מאחור שקצת עצבני ורוצה לעלות, ניתן לו להיות בתור לפני (בתקופה ההיא היתה צפיפות גדולה באוטובוסים), ותן לחכם ויחכם עוד…

ואז אמר שתנאי הראשון להצלחה הוא לא לספר זאת לאיש, אלא לשמור את הקבלות בסוד, והעיקר שהקבלה תהיה חזקה, אבל לקבל דברים של משקלות כבדים מדי, שאינם לפי כוחות הנפש, זה לא טוב, משום שנשברים מיד, אלא לקבל דברים קלים.

מפתח ביד הקטנים

המגיד מדובנא אמר פעם בדרשתו בליל א' דסליחות, שנתאספו גם ילדים בבית הכנסת, ופנה אליהם ואמר: "ילדים יקרים! אנחנו צריכים את עזרתכם, אתם צריכים להעביר אותנו שנוכל להגיע אל השער הפנימי, שתפילותינו יגיעו אל מאחורי הפרגוד". וכדרכו המשיל זאת במשל לאב ובנו הקטן, שחזרו מהדרך והרגישו ששודדים רודפים אחריהם ורצו מהר. השודדים עדיין היו רחוקים, ואמרו לעצמם האב ובנו 'נגיע במהירות הביתה, נכנס, ננעל את הדלת ונהיה בטוחים'. וכך רצו מהר מהר, והגיעו לשער החיצון של החצר, והנה השער סגור.

האבא מחפש ולא מוצא את המפתח, השודדים אט אט מתקרבים וכל רגע בוער. מסתכל האב שוב ושוב ולא מוצא את המפתח, והנה ישנו בצד אשנב – חלון קטן שרק ילד קטן יכול לעבור דרכו, אך החלון נמצא במקום גבוה. אומר האב לילד: "בכל הזמן שהיינו בדרך והתעייפת, נטלתי אותך על כתפי, עכשיו תציל אתה את החיים של שנינו!". אמר האב לבנו: "עמוד על כתפי, אחוז בשער והכנס דרך החלון הקטן פנימה ומשם תפתח את השער". הילד אומר: "אני מפחד", אומר לו האב: "תתגבר ואחוז חזק חזק, אל תיפול! חיינו תלויים בזה!". כך נכנס הילד ופתח, וניצלו חייהם. כך אנו – שערי שמים סגורים אך הנה פה ושם נשארו אשנבים – חלונות קטנים פתוחים, וישנם אשנבים צרים צרים שמבוגרים אינם יכולים לעבור בהם, השנים הרבות נתנו בהם סימנים לא טובים, הם מלוכלכים בחטאים. אך הילדים הצעירים שעדין לא נתלכלכו בחטא, הם יכולים לעבור גם דרך אשנבים צרים יותר. "ילדים יקרים!", אמר המגיד מדובנא, "תכוונו בסליחות, תאמרו שלוש עשרה מידות בכוונה 'קל רחום וחנון ארך אפים' וכו', שמכוונים בכך למידותיו של הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה רחום, תעוררו רחמי שמים, אתם ילדים יכולים הרבה יותר לפעול ממה שאנחנו המבוגרים יכולים לפעול! אתם יכולים לפתוח לנו את שערי הברזל מבפנים!"

מוחל על כבודו

שמעתי פעם מאבא זצ"ל שאמר: כיצד תבדוק באדם אם יש בו מסירות נפש? בחוץ לארץ הרצפה היתה קרה, וביום כיפור עמדו והתפללו כשרק גרביים לרגליהם, והיו עומדים על תבן כדי שלא יהיה קר. ואמר, שינסה שיגש ילד בזמן תפילת נעילה בעת שאדם זועק "פתח לנו שער בעת נעילת שער", ויסלק הילד את התבן מתחת לרגליו, ויהיה לו קר ברגלים, וידרוך על אבנים ועפר, אזי אם יתפרץ האדם על הילד ויאמר לו 'חצוף שכזה, מה לקחת ממני את התבן!' – אדם כזה אין בו כלל מסירות נפש, שאינו מוכן אפילו בזמן נעילה לוותר על קצת כבוד, זה המבחן! כי מסירות נפש אמיתית היא כשאדם מוחל על כבודו, מבזים אותו ואינו מתרגז. וכמובן במה שבאמת יהרג ואל יעבור, שיהא מוכן למסור נפשו ממש, זאת היא מדת יצחק. ואלוקי יעקב זהו "תתן אמת ליעקב", תורה נקראת 'אמת', השם נתן לנו תורת אמת, וכך צריך להיות אדם דבק בתורה, קובע עיתים לתורה, ומסתכל בכל דבר את האמת שבתורה, וכך גם מדת האמת במשא ומתן.

אם אנחנו מחזקים את עצמינו ומתעוררים בשלוש המדות הללו: מדת החסד, מדת מסירות הנפש ויראת שמים, ומדת האמת, בכך זכאים אנו שיעזור לנו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב.

ויתן הקב"ה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת חיים טובים שנת שלום ושלוה. והיה רגיל מורי ורבי הרב דסלר זצ"ל שאומרים "אבינו מלכנו כתבנו בספר פרנסה וכלכלה", הכוונה, כתבנו בספר של אותם שראויים לפרנסה וכלכלה, כי הפרנסה היא סיוע לעבודת השם, שזה עוזר שיהיה לאדם לב שקט וראש צלול לעסוק בעבודת השם, ולשאת ולתת באמונה ולעבוד בצדק וביושר. וכן "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות", שזכויותינו לא יתמו, ואח"כ "כתבנו בספר גאולה וישועה" שנזכה לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו אמן.

(עלון 'גאון יעקב' | משיחותיו של מו"ר הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוקללה"ה | גליון קמ"ו, יום הכיפורים)