קראתי פעם עלון בשם 'מתיקות ההלכה', משיעוריו ושיחותיו של הגרי"א דינר שליט"א, שם נכתב כך: "המשגיח דישיבת 'אורחות תורה' הגרח"י מישקובסקי שליט״א סיפר על יהודי שהיו לו הרבה בנות לחתן. נסע האב למרחקים כדי להרוויח כסף. לאחר עשר שנים קנה כרטיס טיסה לחזור למשפחתו עם כל הכסף שהרוויח במשך השנים האלו.
בדרך לשדה התעופה פגש ידיד שהתגורר בשכונתו. הידיד סיפר לו שלא מזמן היה בשכונה ובמקרה עבר במכולת ושמע את בנותיו שאמרו שהאבא נסע לחו״ל להרוויח כסף עבור החתונה שלהן, והוסיפו בחיוך: "מצידנו, שאבא ישאר שם. רק שישלח לנו את הכסף"….
באותו הרגע קרע האבא את כרטיס הטיסה ואמר: "הן לא מחכות לי, הן רק מחכות לכסף. אני לא מגיע ולא שולח להן כסף".
אומר מרן החפץ חיים זצ״ל: הרבה מחכים למשיח כדי שהם יקבלו ישועות במה שהם צריכים, אבל אם כולנו היינו מחכים למשיח כדי שיבנה בית המקדש, להקריב קרבנות ולראות את השכינה, היינו יכולים לזכות לכך".
*
דבר אחד ברור.
הקב"ה אוהב אותנו אהבה ללא מיצרים. אין מישהו בכל היקום שרוצה בטובתנו יותר ממנו יתברך. הקב"ה מרכיב כאן עוד חלק בפאזל הגלות, וכשהפאזל יושלם, נקווה מאד שעוד היום, נגלה את התמונה המושלמת. אסון חורבן המקדש וגלות ישראל החל בגלות בבל ופרס, יון ואדום, וכעת אנו שרויים בגלות ישמעאל, יחד עם שהותנו בגלות ארצות המערב, השולטות עלינו. וכן, בעשרות השנים האחרונות אנו מצויים גם בגלות בין יהודים.
אך אנחנו לא שייכים לתקופה קצרה. המאורעות הקשים אינם מאורעות חד-פעמיים. אנחנו, אבותינו, ואבות אבותינו הינם תמונה אחת מאלבום התמונות של הגלות. כל המאורעות שסביבנו הינם חוליה אחת בשרשרת הגלות, כשהקב"ה אוחז בשרשרת ומוסיף בה חוליה אחר חוליה, עד לסופה הטוב.
כשאבא דאג מההפצצות של נאצר, כשסבא השאיר משפחתו באושוויץ, כשסבא של סבא של סבא גורש מספרד וגם כשאנחנו נמצאים תחת מעטה מסכות, הכל כלול במילה אחת – גלות!
אנחנו לא לבד בגלות המרה הזו. אנחנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל, עם הנצח. ואנו ממלאים תפקיד כחלק מפסיפס המאיר את עמנו המפואר. תפקיד אותו ייעד לנו הבורא, אב הרחמן. כולנו, אנו ובנינו, אבותינו ואבות אבותיהם, משתייכים לשרשרת אחת ארוכה, שמחליפה גוונים וצבעים, שמות וכינויים, אך בעצם כולנו, כמעט אלפיים שנה, סובלים בעוון הגלות, וכולנו, בעזרת ה', נשמח בקרוב יחדיו עם סיום הגלות וביאת משיח צדקנו.
אך בשביל זה עלינו להרגיש את צערו הגדול של אבינו מלכנו.
כשאבא כה טורח ואוסף פרוטה לפרוטה לבנותיו, הוא לא רוצה שרק נרצה את הכסף שלו – הוא רוצה שנרצה אותו עצמו, שנכיר באמת בצער הנוראי שלו, על הריחוק, על מיעוט כבודו הגדול, על השכינה שנמצאת בגלות המרה הזאת כמעט אלפיים שנה.
"שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו, כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג, א).
*
קראתי לא מזמן בבטאון ישיבת 'אש התורה' תיאור מצמרר של עובדת סוציאלית, המתארת כיצד אב נפרד מילדיו. האב לא הצליח לגדל את ילדיו לבדו והוא נאלץ למסור אותם למשפחת אומנה. הנה קטע מהמאמר:
"…האב חייך כשראה את שרי כורעת ומשוחחת עם הבנים, הקשיב כשהיא אמרה כמה שהיא והמשפחה שלה שמחו כששמעו שהם יבואו לגור איתם. אבל הבנים לא חייכו. הם נמלטו אל אביהם. האבא הושיב אותם עליו לכמה דקות, ואז נעמד.
'יותר טוב שאני אלך', הוא אמר בסרבול. הוא ניסה להוריד את הבנים מברכיו, אבל הם נצמדו אליו חזק יותר. הוא הלך לדלת, והם נאחזו בו בכל כוחם. הוא עבר דרך הגינה ונעצר בשער.
'בנים', הוא אמר בקול שבור, 'אני צריך ללכת עכשיו. אבל אני אחזור לבקר אתכם. יהיה לכם טוב כאן'.
האבא נופף להם בפעם האחרונה, שלח עוד נשיקה באוויר, ואז הסתובב והלך. הוא לא פנה לאחור.
הבנים התחילו לבכות והמשיכו להחזיק אותו. שרי ואני באנו לעזרתו. הוא ניתק את הבנים מרגליו, הושיט ילד לכל אחת מאיתנו, ואז חמק מבעד לשער. שרי נעלה את השער. הבנים היו היסטריים, צרחו, טלטלו את הסורגים, ניסו לטפס על השער.
'אבא, אבא!' הם צעקו. 'אל תלך!'. עמדנו שם כשדמעות זולגות על לחיינו. האבא נופף להם בפעם האחרונה, שלח עוד נשיקה באוויר, ואז הסתובב והלך. הוא לא פנה לאחור. הוא נכנס למכוניתו, ונסע. והבנים המשיכו לבכות…"
הקב"ה יודע שטוב לנו, לכלל ישראל, להיות כאן בגלות המרה. אבל אנחנו רוצים את "הכסף שלו", את ה"הטבות" הנלוות לבנין ירושלים והמקדש. את השקט והשלווה המצופים, מניעת שעבוד המלכויות והפסקת כל הצרות הגשמיות. אך מה עם כאב אמיתי וחד, מתבקש כל כך, על האבא שנאלץ, כביכול, להיפרד מילדיו אהוביו ולהפסיק בינם לבינו במחיצה של ברזל? כמה אכפת לנו מצערו של אבא, שהתרחק מאיתנו?
וכן, אנו מסוגלים, אם רק נרצה באמת, להשתתף באמת בצערו הנורא של אבינו שבשמים.
1/558