הרב ישראל ליוש
בפרק ההודאה על הניסים ועל הנפלאות שבחג החנוכה, מזכירים אנו את נס ההצלה, שברחמיו הרבים עמד להם הקב"ה בעת צרתם, מסר גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך.
התארים גיבורים, טהורים, צדיקים, הם שמות תואר לאנשים שיש להם מעלה זו של גבורה או טהרה או צדקות, ואילו 'עוסקי תורתך' אי"ז שם תואר לאדם העוסק בתורה, אלא זה תיאור של הפעולה עצמה שהוא עושה – התעסקות בתורה. וכאן הבן שואל, מדוע לגבי עסק התורה מתארים את הפעולה של המנצחים, ואילו בשאר המעלות לא מתארים את הפעולה עצמה, אלא את שם התואר שזכו לו בעקבות מעשיהם?
שמעתי מהגאון רבי ראובן שפירא שליט"א לבאר, שאכן במלחמה ישנו את הנשק הקונבנציונלי הרגיל, חרבות, טנקים, מטוסים ושאר כלי נשק שישמשו כדי למגר את האויב, אך נגד כלי נשק אלו יכול גם האויב לפעול ולגבור עליהם בכלים משופרים ויעילים יותר, אך יש נשק שאף אויב – יהיה הגיבור ביותר – אינו יכול לו, לנשק זה קוראים: 'חרבה של תורה', לימוד תורה כהכנה למלחמה הוא הנשק היעיל והבטוח ביותר לנצחון במלחמה.
כדברים הללו מצינו גם במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, נאמר בפסוק 'וירק את חניכיו ילידי ביתו', הגמרא מבארת: 'וירק' – הוריקם בדברי תורה, ומפרשים המפרשים שלמד איתם עד שהוריקו פניהם מעוצם דברי התורה, כי זו ההכנה הטובה ביותר למלחמה, לא אימונים על חץ וקשת וחרבות, אלא פלפול בדבר הלכה.
גם אצל יהושע כתוב 'וילן יהושע בעמק', ודרשו – מלמד שלן בעומקה של תורה, כי זוהי התשובה ביותר למלחמה, יותר מכל נשק אחר.
עפי"ז נבין מדוע כתוב 'עוסקי תורתך', כיון שבמלחמת היוונים עם החשמונאים לא היתה אפשרות לנצח עפ"י דרך הטבע, הם היו הרי מעטים מול רבים, כוחם של היוונים היה עצום לאין שיעור, כפי שמובא במדרשים שהיו שם שמונה מאות פילים משוריינים, בנו של מתתיהו טבע ברפש הפילים, א"כ ודאי שמלחמה כזו לא שייך לנצח בה בזכות הנשק, אלא רק בזכות לימוד התורה, ולכן כתוב 'עוסקי תורתך', כי לא בזכות היותם תלמידי חכמים הם נצחו במלחמה, אלא בזכות 'עסק התורה' בשעת המלחמה, זה היה הנשק היחיד שיכול היה להתמודד מול עוצמה שכזו.
יישוב הדעת מאין כמותו נדרש כדי ללמוד בזמן מלחמה או בערב מלחמה, אמונה יוקדת בצדקת הדרך נזקקת כדי להתרכז בלימוד התורה בזמנים אלו, ואכן בדורות עברו היו גדולי עולם שנסקו לפסגה זו, וגם בעתות צרה ומלחמה נשאבו אל לימוד התורה, והאמינו בכל מאודם כי רק כך יעברו את המלחמה בשלום.
מסופר על הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל שפעם בעת שלמד עם חתנו רמב"ם הל' קרבן פסח, הוקשה להם דבר מה בדברי רמב"ם, הם סרו לביתו של מרן הרב מבריסק זצ"ל והרצו לפניו את קושייתם, כאשר שמע הרב את השאלה, קרא לבנו ואמר לו: 'תשמע את הקושיא שלהם, ותענה להם את התשובה שלמדנו יחד, אבל תציין להם היכן למדנו את התירוץ על הרמב"ם הזה', עשה הבן כמצוות אביו ויישב את דברי הרמב"ם, וסיפר להם שבזמן מלחמת העולם השניה, כאשר הגיע צבא גרמניה והפציץ את השיירה שלנו עם מטוסים, רוב השיירה התפזרה, אנחנו תפסנו חסות תחת ענף של עץ, ושם למדנו יחד את הרמב"ם, והנה לפניכם התירוץ שעלה בידנו.
הרב מבריסק רצה לחדד לר' שלום, לבל יחשוב אדם כי ניצלנו בזכות ענף העץ, וכי הוא יוכל להציל מפני פצצה הנוחתת ממטוס, אלא זכות לימוד התורה היא זו שהצילה אותם.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, יצא צו מאת שלטונות הצבא האדום שכל איש מגיל 18 ומעלה שלא יתייצב לגיוס לצבא, אחת דתו להמית, נקל לתאר כי מלבד הפחד מהמלחמה הנוראה, היה הפחד מהגזירה נורא עוד יותר.
בישיבת נובהרדוק למדו באותה עת מאות בחורים, והם המשיכו לשקוד על התורה ללא פחד ומורא. עד שמאוחר יותר הודבקו מודעות ברחובות בהם צו חמור יותר שכולם מחויבים להתייצב בלשכת הגיוס, אל מול צו חמור שכזה כבר לא יכלו כל הבחורים לשבת בשלווה, ובקרב חלקם קמה תסיסה כלשהי שאולי הפעם עת להפסיק מלימוד בישיבה ולהתגייס לצבא, כי הרי נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, ואין אנו מצווים למסור את נפשנו עבור לימוד התורה.
שמע הסבא מנובהרדוק על דבר התסיסה הקלה שמתחוללת בישיבה, קם בסערה וזעק: "מי קורא כאן מודעות?! שידביקו להם מודעות כרצונם ואנחנו נשאר בשלנו בלימוד התורה ביתר עוז ובמשנה תוקף!" נגשו אליו מעט מבני הישיבה ושאלוהו: "הרי זה עניין של פקוח נפש, ואין סומכין על הנס?" השיב להם הסבא: "אין סומכין על הנס שייך רק בדבר שאין קיום העולם תלוי בו, אבל בדבר שקיום העולם תלוי בו, כגון קיום ישיבות כמאמר הכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה…" לא שייך לומר אין סומכין על הנס".
וכך כותב מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר מן שך זצ"ל בהקדמה למהדורה החדשה לספרו אבי עזרי: 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, מימי צעירותי שעבר עלי זמן ועידן בחוסר כל מה שאי אפשר לתאר, מיום המלחמה הראשונה בשנת תרע"ד, שע"י גזירת המלכות נגלו כל היהודים מעיר ליטא, ולא ידעתי איפה ההורים שלי, שאני הייתי לבד בסלוצק ולא היה לי קשר איתם, וכך עבר עלי כמה שנים והסבל היה רב….'
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל מספר שלימים סיפר להם הגרא"מ שך זצ"ל על תקופה זו, שגם ישיבת סלוצק התפזרה והוא נשאר כמעט בחור יחיד, בלי אוכל, בלי חולצה, ובלי כותנת, ובכל זאת זו היתה השנה הכי מאושרת בחייו, לא שינה מסודרת, לא תספורת, אפי' לא שמן לנרות חנוכה, רק את הגמ' בבא בתרא היה לו, ובכל זאת שנה זו היתה המאושרת ביותר בחייו, כי באותה שנה הוא למד מסכת בבא בתרא מאתיים פעם, והוא סיפר שמיום ראשון עד יום חמישי היה לומד כמה עשרות פעמים כמות מסוימת של דפים, ולאחר מכן בימי שישי ושבת היה חוזר על הלימוד של כל ימות השבוע.