"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח', ב')
הפסוק, לכאורה, כופל את עצמו – "דבר אל אהרן, ואמרת אליו".
ועוד, ידוע ש"וידבר" הוא לשון קשה (מכות יא ע"א), "דברים הקשים כגידים" (רש"י שמות י"ט, ג'), ואילו "ויאמר" הוא לשון רכה (מכילתא פרשת יתרו), לשון רוממות ואמרי נועם.
אם כן לא מובן, בתחילה הקב"ה פותח עם הצווי לדבר עם אהרן בלשון קשה – "דבר אל אהרן", ואלו אחר כך משמע שיש לפנות אליו בלשון רכה – "ואמרת אליו", מה הסברם של דברים?
הבאור נראה כך: אף על פי שמצוה זו של הדלקת הנרות היתה בדרגת רוממות, וצריכה להיאמר רק בלשון "ואמרת", מכל מקום על אהרן הכהן היה מוטל גם 'להדליק' את נשמות ישראל, וזהו תפקיד קשה הדורש עמל וטורח רב.
לכן קיבל אהרן גם צווי בלשון "וידבר" לשון קשה, לפי שעבודה לא קלה להרים ולרומם את נשמות ישראל, לא קל להפסיק באמצע הלימוד וההתעלות האישית, ולדרוש בפני אנשים ולקרבם.
"אתה תאכל בשר והם יאכלו חצץ?!…"
לפני קרוב לחמישים שנה, הציע לי אחד משומעי לקחו של מרן גאון עוזנו והדר תפארתנו, רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, למסור שיעור תורה בבית כנסת מסוים בירושלים. בכדי להגיע לשם הייתי צריך לנסוע במשך כשעתיים באוטובוסים [הלוך וחזור], כדי למסר דרשה של חצי שעה.
בתחילה דחיתי אותו על הסף, כיון שהייתי אז אברך צעיר שישב ועסק בתורה, ולא הייתי מעוניין לבזבז את זמני. אם אלך לשיעור זה, תורה מה יהא עליה?
יום אחד לאחר השיעור של מרן, קרא לי הרב והכניס אותי למכוניתו בדרך לביתו. כשהגענו לביתו, פנה אלי מרן ואמר: "שמעתי שאתה לא רוצה ללכת למסור שיעור תורה שהציעו לך".
"רבינו, תורה מה יהא עליה?" עניתי לו.
"והאנשים המסכנים האלה מה יהיה עליהם?", השיב לי מרן זצוק"ל. "הלא אין אפילו מי שיגיד להם הלכה אחת!…".
אמרתי לו שאני רוצה לגדול, ואז הוא קם ואמר לי: "וכי אני לא רוצה לגדול? אני הולך ומלמד במשך שעה וחצי ומספר סיפורים, ובשבילי זה ביטול תורה! בזמן הזה הייתי יכול להספיק הרבה יותר. לי מותר לבטל ואתה לא תבטל את עצמך? אתה רוצה את ההתקדמות האישית שלך, ושהם יישארו עמי ארצות גמורים? אתה תאכל בשר והם יאכלו חצץ?" [הלמוד נמשל למאכל ומשקה, כפי שדרשו רבותינו (חגיגה יד ע"א) על הפסוק "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה)].
ואז סיים ואמר: "אל תדאג, תלך, והקב"ה ישלם לך על זה כפל כפליים!".
שמעתי לדברי מרן והלכתי לשם [בשעות הערב, ולאחר מכן הייתי הולך לכולל ערב] ונדהמתי לראות ארבעה אנשים… אפילו מניין לא היה. אך לאט לאט ליקטנו מניין ותוך תקופה קצרה, פחות מחודש ימים, היו ארבעים איש מגיעים לשיעור, ועוד למעלה מעשרים מילדיהם! ואלו אנשים שלא היו באים להתפלל בבית הכנסת, אלא היו מתפללים בביתם [או בכלל לא, רח"ל]. מחוסר ידיעה היו מוכרים ארטיקים וגלידות ביום שבת קדש…
בחסדי ה' יתברך, לאט לאט התחילו אותם אנשים להתעניין בדברי התורה הקדושה, והיו שואלים שאלות בהלכה. כיום הם יראי שמים בתכלית, וקובעים עתים לתורה. בניהם – תלמידי חכמים מופלגים וכל נכדיהם זרע קדש ברך ה'!
ברוך ה', בזכות ששמענו לעצת מרן, זכינו לקבל את רבנות שכונת "בית ישראל" והסביבה, וממנה צמחה תנועת התשובה בארץ ובעולם. כמובן, אנו תמיד רוצים להגדיל תורה ולהאדירה עוד יותר ועוד יותר, בחינת 'יש לו מנה רוצה מאתיים', אך גם בזה צריך זהירות וסבלנות, כפי שאמר לי פעם מרן זצ"ל, שבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו", שייכת גם בתורה הקדושה!
לא תוכל להתעלם
זה לא קל לדבר אל העם, לרומם אותם ולהוציאם מההסתכלות כלפי הארץ, הארציות, ולהובילם למצב של "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כ"ו). לא פשוט לגרום ליהודים לעזוב את הבלי העולם, ולהשקיע בדבר האמיתי, שזהו לימוד התורה הקדושה, להרבות בקביעות עתים לתורה, לקום להתפלל מוקדם בבוקר ולהספיק ללמוד קודם העבודה, אבל התלמיד חכם מחוייב בזה, "מבשרך לא תתעלם" (ישעיה נ"ח, ז'), "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב, ג').
לא כולם מתאימים לכך. במדבר היה זה תפקידו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א', י"ב). אך הרבה אברכים יקרים שחשבו שאינם מתאימים, התחילו, ונוכחו לגלות שיש להם לשון לימודים, והם מצליחים לקרב ולחזק את העם. לכן צריך כל אחד לנסות, וה' יהיה בעזרו.
מעלת זכוי הרבים בתורה
האדם צריך למסור את עצמו למען ה' ותורתו. אם יש ציבור צמא לתורה, ובאפשרותך לזכות אותו בדרשה, בשיעור, בדבר תורה – אסור לך לעמוד מנגד ולפטור את עצמך בכל מיני תירוצים: "אני לא בנוי לזה, אין לי כוחות, אין לי זמן, יש לי את סדרי הלמוד שלי, יש לי צרכים משפחתיים"…
הכל תירוצים! אם אתה צריך לעשות – אתה יכול לעשות! ואם תעשה – הקב"ה יהיה בעזרך, ותראה הרבה סיעתא דשמיא בכל התחומים.
יש לך את סדרי הלמוד שלך? אין לך מה לחשוש. כבר אמרו חז"ל (אבות ד', ה'): "הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד". מי שמקדיש מזמנו ומתורתו לאחרים – לא רק שתורתו לא תפגע מכך, אדרבה, תורתו תתגדל, תתרומם ותתעלה.
אין לנו מושג איזו זכות גדולה יש למי שמזכה את הרבים. התועלת איננה רק לאחרים, גם הוא עצמו יוצא נשכר, הוא נבנה ומתגדל מכל הבחינות.
כאשר אדם מקהיל קהילות ומזכה את הרבים בתורה וביראת שמים, הקב"ה מתקלס על ידו. מי ששם שמים מתקלס על ידו, אין ערך לשכרו מן השמים.
אומר המדרש (מדרש משלי י'): "בא לפניו מי שיש בידו חמישה חמשי תורה, אומר לו הקב"ה: בני, למה לא למדת הגדה ולא שנית?" – יכולת להקהיל קהילות וללמד ברבים את תורת ה', יכולת לזכות אותם בדבר תורה – למה לא עשית זאת?!
ממשיך המדרש: "שבשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל".
עזבת את הבית, הנחת בצד את כל העיסוקים שלך ונסעת למסור שיעור – דע לך שבזכותך הקב"ה מוחל ומכפר על עוונותיהם של ישראל! אין לך השגה באיזה מקום מרומם אתה נמצא!
יש תוהים: מה כל כך חשוב בשיעור, הרי כל אחד יכול ללמוד לעצמו! נכון, אבל אין תחליף ללמוד תורה ברבים. כשיש דרשה או שיעור, באים ציבור ושומעים את דבר ה'. "ברב עם הדרת מלך" – הקב"ה מתהדר ומתקלס, הקב"ה אומר: 'בני אהובי מניחים את כל עיסוקיהם, וטורחים ובאים לבית המדרש לשמוע את דבר ה'. איזה קדוש ה'!'.
לא תמיד זה קל. יש קשיים, יש התמודדויות. לפעמים הדבר כרוך בטרחה ובחוסר נוחות. נתאר לעצמנו: אדם יושב בחיק משפחתו בשבת, משוחח בדברי תורה עם ילדיו. איזו שעה של קורת רוח, מעין עולם הבא! ואז, בבת אחת, עליו לקטוע הכל ולצאת מהבית לשיעור הקבוע שלו. קשה לו לעזוב, הוא מרגיש שעדין לא מיצה את ה'ענג שבת' שלו עם הילדים. אבל אין ברירה – הציבור מחכה.
אין ספק, זו הקירבה גדולה, מסירות נפש. ומי שמוסר נפשו לזיכוי הרבים, הקב"ה ישלם לו כגמולו בשפע רב.
מזכה הרבים זוכה לסיעתא דשמיא
פעם הוריתי לאברך מהישיבה שילך לבית כנסת פלוני בשבת, וידרוש שם בפני הציבור.
האברך ניסה להתחמק, אמר לי: "כבוד הרב, אין שם ציבור, למי אדרוש?".
אמרתי לו: "איך יהיו אנשים אם אין דרשה?… תתחיל לדרוש, וכך יהיו אנשים".
לאחר ששב משם, שאלתי אותו: "נו, איך היה שם? כמה היו?"
אמר: "היו שניים"…
אמרתי לו: "מצוין. איזו זכות גדולה יש לך! הנה, כבר יש לכם זימון… תמשיך, אל תרפה, וה' יהיה בעזרך! בעזרת ה', מהשנים יהיו שלושה, מהשלושה יהיו שישה, כן ירבה וכן יפרוץ"…
לאחר כמה שבועות הוא בא אלי, ומספר לי שיש לו בשיעור למעלה מעשרים וחמישה אנשים!
וזה לא נגמר בזה. כדי לרתק את הציבור צריך לעשות להם 'עונג שבת', להגיש כיבוד, עוגות, שתיה… זה פותח את הלב. "גדולה לגימה, שמקרבת את הרחוקים" (סנהדרין קג ע"ב).
האברך אינו משפע בממון, מאין יהיה לו תקציב לכבוד? אמרתי לו: "זה דבר חשוב, תיקח מהמעשר, ה' לא יעזוב אותך, תראה שפע".
האברך הלך למכולת וקנה כיבוד לשבת. פגש אותו אדם אחד, שהסתקרן לשם מה הוא קונה את הכיבוד. הוא סיפר לו שהוא מוסר שיעור קבוע בבית כנסת פלוני בשבת, והוא קונה את הכיבוד עבור משתתפי השיעור.
אותו אדם התלהב מהעניין, הוא פנה לבעל המכולת ואמר לו: "כל הקניה שלו עבור בית הכנסת – עלי!"…
פעם דרשתי במקום כלשהו. נגש אלי אדם ואמר לי: "כבוד הרב, אני שייך לבית כנסת פלוני. איזה מגיד שיעור נפלא שלחת לנו! אנחנו מוכנים לתת לו כל מה שיבקש!".
ואיך הכל התחיל? בקושי הוא הסכים, ניסה להתחמק… הוא לא האמין בעצמו; מי אני ומה אני, מי יבוא וכמה יבואו…
היה צריך להכריח אותו להתחיל. וההתחלה לא היתה מרשימה. הכל התחיל משני אנשים… וראו להיכן הגיע!
הכחות האדירים שבאדם – מן הכח אל הפועל
בכל אדם טמון פוטנציאל עצום, כוחות אדירים! עליו להאמין בכוחות הטמונים בו. אם רק יאמין – יווכח!
היה גאון אחד שהיה לומד בעוצמות אדירות, בהתמדה נוראה, עם כוחות נפש עצומים, כמעט בלתי אנושיים. שאלו אותו: "מאין אתה שואב את הכוחות הללו?".
אמר: "יש לי שריפה במח! אני מרגיש חובה לחטוף ולהציל כמה שאפשר מתוך השריפה"…
כשפורצת שריפה, האדם פורץ לביתו כרוח סערה, ומוציא מתוכו חפצים כבדים. הוא גורר במהירות את המקרר, את מכונת הכביסה ואת הספה שבסלון. מהיכן שאב את האומץ להיכנס לבית הבוער, הרי בחיי היום יום הוא פחדן גדול?… מהיכן שאב את הכוח לשאת את החפצים הכבדים, הרי ביום יום הוא לא מסוגל להרים כיסא?…
התשובה היא: בכל אדם אצורים כוחות עצומים בגוף וברוח. אלא שבחיי היום יום הכוחות הללו מדוחקים וחבויים, ואינם באים לידי ביטוי. אך כשמגיע רגע האמת וצריך להשתמש בכוחות הללו, או אז מתגלים הם במלא עוזם.
ראיתי שמביאים ממופת הדור, הגאון האדיר רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל, שהיה אומר לתלמידיו: 'אל תסתפקו להיות חיילים, תמיד תשאפו להיות מפקדים, גנרלים. בכל דבר – במחשבה, בלמיוד, בהנהגה – תלכו על גדול. תחשבו בגדול ותפעלו בגדול!'
כשאדם מחשיב את עצמו כחייל זוטר, הוא מראש מצמצם ומגביל את עצמו. הוא לא מאמין בעצמו. הוא חושב לעצמו: מה אני כבר שווה?…
אכן, מה כבר אפשר לצפות מאדם שזה הלך המחשבה שלו?
אבל אם אדם חושב בגדול והולך על גדול – הוא יוכל לפעול גדולות ונצורות, עם כל הכוחות הטמונים בו. הגישה הזו מרוממת אותו, ומעצימה את מעשיו ואת פעולותיו למען ה' ותורתו.
כל דבר רוחני צריך לעשות בגדול. אם למוד התורה בקנה מידה גדול, ואם הקהלת קהילות וזיכוי הרבים בקנה מידה גדול – גם השכר והגמול יהיה גדול, אין לתאר ואין לשער.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך', משיחותיו של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א)
1/473