"אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג', י"ז)
בספר 'המגיד מדבר' מובא הסיפור המאלף הבא:
אחד מנכדי ה'חפץ חיים' למד בכולל שבישיבת לייקווד, אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והמשגיח הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל. ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל יחוס כזה נמנה על אברכי הכולל, עם זאת הבחינו, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי.
הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות רבי אהרן: "אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה", פתח המשגיח, והוסיף: "כיצד היה סָבְך מגיב לדבר כזה"?
השיב האברך: "מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן, אך אין הדבר עולה בידי. בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד. המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה".
האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה, אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר".
המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך, ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של ה'חפץ חיים'. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האשה המסכנה ושאל את בן שיחו: "מי היא האשה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה".
"אוי, לא! חס ושלום!" קרא האברך הצעיר. "יש לה בעל לאשה זו, ובעלה הוא אני"…! כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם – "ומבשרך אל תתעלם".