הקשר שלי עם מרן הרב שך זצ"ל היה אחד הדברים החשובים ביותר בחיי, ואך טבעי הוא שרציתי לשתף את ילדי בקשר זה. לשם כך הבאתי אותם לביתו בבני ברק.
ההתבוננות ביחסו של הרב שך כלפי ילדים היתה חוויה יקרה מפז, והיא היוותה לימוד בפני עצמו – נראו בחוש חמימותו וכנותו הנוגעת ללב, הוא התרכז בשיחה עם כל ילד שפגש, לא פחות משהתרכז בניהול ממלכת ענק כמו ישיבת פוניבז'…
אחד מילדי סבל בילדותו מגמגום. ביקשתי מהרב שך לנסוך בו עידוד הדרוש כדי לעמוד בהתמודדות הבלתי פשוטה. הרב שך הקדיש לילדי עשרים דקות, וסיפר לו על גדולי ישראל רבים, שסבלו בצעירותם מגמגום, ובכל זאת נעשו מנהיגים ונשאו דברים בפני המונים. לבסוף בירך את בני, שגם הוא יצטרף לרשימת ה'גדולים' המכובדת הזו. תשומת הלב המוחלטת שהעניק לילד בן העשר הייתה מלבבת ומחממת את הלב באופן שאינו ניתן לתיאור… הדברים העניקו לילד חיזוק גדול, וכיום הוא מרביץ תורה המדבר בפני קהל גדול של תלמידים נאמנים
הרב שך נהג לחלק סוכריות לכל ילד שביקר במעונו. הוא היה שומר את הסוכריות על אחד המדפים הגבוהים ביותר בארון הספרים, וכשהייתי מגיע עם ילד היה גורר כיסא לארון הספרים, מטפס ומושיט את ידיו ל'אוצר' שהמתין בסבלנות למבקרים הצעירים. אתם ודאי שואלים את עצמכם: מדוע לא ביקש מאחד הגבאים להוריד את הסוכריות מהמדף? בעיני לא היתה זו שאלה: הוא עשה זאת משום שסוכריה נחשבת בעיני הילדים, בדיוק כמו שיחת חיזוק בשביל מבוגרים. וכשם שחש אחריות להעניק לתלמידיו הבוגרים את מה שהם צריכים, כך חש אחריות לא פחותה להעניק לילדים את צרכיהם שלהם; לראות אותו מטפס על הכיסא ומושיט לילדים את הסוכריות היה מחזה מתוק מדבש, ואין ילד שמסוגל לשכוח זאת.
היה בבני ברק אירוע שנתי שאותו לא יכלו בני משפחת ליף להחמיץ: ה'ירחי כלה'. היו אלו שלושה שבועות לימוד מרוכזים, שנערכו לבעלי בתים בחודשי 'בין הזמנים' בקיץ. הוגה הרעיון ומייסדו היה הרב מפוניבז', והרב שך המשיך במסורת. בשיחת הפתיחה שנשא בתחילת ה'ירחי כלה' היה הרב שך מעלה נושאים חשובים שעמדו על הפרק. ילדיי אהבו את האירועים האלה מאוד. בני הבכור נהנה במיוחד כאשר רבי אברהם כהנמן, נשיא ישיבת פוניבז', הורה לו לבוא אחריו ומצא לו מושב של כבוד בקידמת האולם ליד ארון הקודש המוזהב, ובכך סיפק לו נקודת תצפית על חלק מהשיחות החשובות ביותר שנשא הרב שך. מתנה זו הייתה שווה בעיניו מיליונים. וזכרונות אלו לא יימחו מלבם של ילדיי לעד.
**
בשנת תשנ"א לפתה חרדה את תושבי ישראל: ארצות הברית התכוננה לתקוף את עיראק, ונשיא עיראק סדאם חוסיין איים, שבתגובה ישוגרו לישראל טילי סקאד נושאי ראש נפץ כימי. היה זה בשנותיה הראשונות של ישיבת 'נר יעקב', ואנו ציפינו לכארבעים בחורים שיגיעו מארצות הברית ללמוד בתחילת השנה החדשה. רוחות המלחמה החלו מנשבות כבר בחודשי הקיץ – האיומים של ממשלת ארצות הברית וצבאה אל מול ההתרסות הלוחמניות של עיראק.
בתור ראש הישיבה, לא היה ברור לי מה עלי לעשות במצב כזה. כתמיד פניתי להדרכת הרב שך. האם יש לי זכות, והאם אחראי מצידי להביא בחורים אמריקנים לשטח מלחמה? שאלתי. "ראשית", הוא אמר לי, "עדין לא קרה דבר. תמיד יש בארץ ישראל איומים וחששות מפני העתיד". היו אלו דברי הרגעה, שהעמידו את המצב הפוליטי בפרופורציה נכונה. "לבחורים שמגיעים לישיבתך", הוא המשיך, "שנת לימוד בארץ ישראל נחשבת בגדר פיקוח נפש – היא מצילה את חייהם. בחור אמריקני רגיל לא צריך לבוא בתקופה כזו ללמוד בארץ ישראל. אבל הבחורים שלך – כן. בשבילם מדובר בענין של חיים ומוות. יש לך הזכות להביאם, וזה מה שעליך לעשות. זו אפילו מצוה! ועליך לדאוג שיגיעו לכאן".
הרב שך השמיע את דעתו בהחלטיות נמרצת, ואנו התחלנו להתכונן לתחילת שנת הלימודים. השתדלנו כמיטב יכולתנו לא להקדיש תשומת לב רבה לחדשות, אף שהיה זה די מדאיג לחשוב על מלחמה שתגרום לישראל הקטנה להפוך מטרה לטילי האויב.
ה'זמן' התחיל, וארצות הברית הציבה בפני עיראק אולטימטום: עליכם לצאת מכוויית עד לתאריך הנקוב, אחרת נפציץ את עיראק ונהפוך אותה לעיי חרבות. העיראקים השיבו בגאווה וברברבנות, וחזרו על איומם לשלוח לעבר ישראל טילי סקאד, שבכמותם השתמשו במלחמה בתוך עיראק בשנות השמונים. ותוצאותיהם היו קטלניות – וגבו אלפי הרוגים.
תאריך היעד נקבע לאמצע חודש ינואר, ממש בעיצומו של 'זמן' חורף. בכלי התקשורת האמריקנים דנו ללא הפסקה באיום העיראקי, עובדה זו בלבלה את הורי תלמידיי, ולא תרמה למצב כלל. התחלתי לקבל מבול של טלפונים מהורים המודאגים לגורל בניהם.
יום אחד צלצל הטלפון בביתי: "הלו? הרב ליף?" – מדבר. "כאן הגבאי של הרב שך. רציתי ליידע אותך שהרב שך לא שכח את שיחתכם מתחילת השנה. הוא ביקש לומר לך שהפסק שנתן אז עדיין תקף – והדגיש כי אין צורך להיבהל, ואף אחד לא צריך לעזוב את הארץ".
מיהרתי למעונו של הרב שך, והעליתי את השאלה הבאה: אם מתקשרת אלי אמא בוכיה וטוענת שהיא חוששת לגורל בנה – מה עלי לומר לה? והוספתי: אולי הסיבה לחרדתה היא כי סביה וסבתותיה נהרגו בתאי הגזים. והיא אחוזת חרדה לחייו של בנה, מה עלי לעשות?
הרב שך ענה: "אויב די מאמע וויינט, דארף מען צוריק שיקן" – אם האמא בוכה, צריך לשלוח את הבן הביתה. אין דבר שעומד בפני דמעותיה של אמא. אך אם אתה יכול לחזק את הבחורים ואת בני משפחותיהם ולעודדם להישאר בארץ ישראל, כך ראוי לעשות".
לבסוף כך בדיוק קרה: חלק מהבחורים עזבו. הוריהם חששו לשלומם ודרשו שיחזרו הביתה. אולם רבים אחרים נשארו בארץ… למרבה הפלא בסיום המלחמה, התברר לכל, שבחורים שנשארו בארץ בתקופת המלחמה זכו לעליה עצומה בלימוד התורה וברוחניות, הבחורים שחזרו לארץ ישראל גילו שחבריהם זכו להתעלות מיוחדת בזמן היעדרותם, והצטערו שלא התאמצו יותר להישאר בישיבה, בדיוק כפי שהורה הרב שך.
נכונותו של הרב שך לקחת על עצמו את מלוא האחריות לשלום תלמידי בזמן מחמת המפרץ, היא דוגמה מייצגת לא רק ליכולתו לנבא מראש כיצד יתפתחו העניינים הגיאופוליטיים בעולם, אלא גם ליכולתו ולעוצם גדלותו להחליט החלטות של חיים ומוות בלי פחד וספק. לכל שאלה השיב הרב שך בבהירות מוחלטת. השואל ידע שאפשר להסתמך על התשובה שקיבל בביטחון גמור ומוחלט, כאילו יצאה מפי האורים ותומים…
(מתוך הספר 'בהיכלם', הובא בגיליון 'תורה ומידות טובות')
1/262