ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים (יט יא).
איש חסיד היה ור' יעקב שמו, מהגר חוסר כל מגליציה שהגיע ל'גאלדינע מדינה' – ארץ הזהב של אמריקה, אי שם בראשית שנות התר"פ בכדי לנסות שם את מזלו, אולי תאיר לו פנים.
לימים פתח מכבסה בעיר מנהטן שאכלסה בימים ההם את הריכוז היהודי הגדול ביותר באמריקה. ואכן בסייתא דשמיא האירה לו ההצלחה פנים מסבירות, הביקוש היה גדול ועמהם תפחה פרנסתו. אך, הצלחתו לא סתרה את דעתו ולא סר מדרכי אבותיו ומלבושו החסידי כמלא נימה, דבר גדול כשלעצמו באותם הימים באמריקה ההיא.
חלפו מספר שנים, והנה ביום בהיר מגלה ר' יעקב לחרדתו כי מעבר לכביש מול חנותו הקים גוי איטלקי לא פחות ולא יותר אלא מכבסה… גדולה חדישה ורחבה פי כמה משלו, ומלבד זאת אף הוסיף בה שירותים חדשים– שלא היו קיימים אצלו. דבר שהעמידה בסכנה את מפעלו של ר' יעקב.
גוי מרושע זה בעל המכבסה המתחרה, ידוע היה לשימצה בקרב כל תושבי העיר, ככל אחיו האיטלקים שמפורסמים היו כאכזרים וכמסוכנים וכראשי כנופיות הפשע של האיזור כולו. על כן הוכפלה דאגתו של ר' יעקב, שמלבד המורא מקיפוח הפרנסה חשש אף על נפשו וחייו, כי הללו לא יבחלו בכלום בכדי להשיג את מטרתם.
ואכן מיום ליום התדלדלה ופחתה התנועה בחנותו של ר' יעקב, כאשר לקוחותיו רובם ככולם עוברים לצידו השני של הרחוב אל המכבסה החדישה והמשוכללת, כשר' יעקב רואה זאת בעיניים כלות ובוכיות.
והנה סובבה ההשגחה העליונה והגיע שם לארה"ב משולח מקערסטיר שבהונגריה – דבר נדיר בימים ההם. הלה שחיפש אכסניא מהודרת שבעליה מחמירים בקלה כבחמורה בחר להתארח אצל ר' יעקב. וכשאך שמע את צרת מארחו חיזקו בדברי אמונה והוסיף כי ללא ספק תועיל בעסק זה ברכת קדשו של הצדיק הקדוש רבי ישעיל'ה אב"ד עירו קרעסטיר, ובכוחו לסדר העניינים בכי טוב, אמטי להכי מוכן הוא – השד"ר – להיות שליח להולכה להזכיר אותו בפני רבי ישעי'לה בחזרתו לביתו, ובמהרה כל קרני רשעים אגדע…
חזקה על שליח שעושה שליחותו, וכך הוי. מיד בשובו אל עירו נכנס אל הקודש פנימה ותינה בפני הרה"ק רבי ישעי'לה את צרתו של ר' יעקב שמטה לחמו נשבר. רבי ישעי'לה העריף על ר' יעקב ברכות לרוב, ואף טרח למענו וכתב לו קמיע מיוחדת אותו ביקש מהשד"ר שימסור לידיו של ר' יעקב בנסיעתו הבאה.
עברה תקופה קצרה והשליח נסע שוב לאמריקה. בחרדת קודש קיים שליחותו ומסר לר' יעקב את הקמיע שנכתבה עבורו ע"י ר' ישעי'לה בצירוף הברכות המרובות שבירכו הרבי. שמחתו של ר' יעקב שהושבתה מזה זמן רב התעוררה שוב וגדלה לשמי רום, הוא הרגיש שהנה בוודאי ישועתו קרובה.
בינתיים גברה שנאתו של האיטלקי המתחרה שלא ידעה גבולות. בהידור רב קיים את ה'הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב' ולכן השקיע ראשו ורובו להצר דרכיו וצעדיו עוד ועוד וחרש בליבו רק רע כל היום. יום אחד פקעה סבלנותו של אותו גוי רשע והחליט כי לא יותר, הוא ניגש לכושי ראשון – גבר אלים שפגש עלי דרך, חפן לידו חבילת שטרות כמעות קדימה ומסר בידו פתק עליה רשם את כתובת המכבסה והורה לו להעלותה באש כליל תקטר – לשרוף את החנות ואת כל אשר בה. ולכשיבצע זממו ושליחותו יקבל השאר. הלה שכמובן שש ושמח על המציאה להיות חוטא ונשכר – להזיד ולהרשיע גם לשרוף ועוד גם לקבל עבורו כמה דולרים, תיכנן את צעדיו ללילה הבא.
באישון ליל פסע הכושי הגברתן מעדנות כשבידו האחת ה'מראה מקום' ובידו השנית חומרי בעירה לרוב. הוא הגיעה לשכונה המבוקשת והחל תר אחר הכתובת המופיעה ע"ג הכתב. הסתובב מהכא להתם ומהתם להכא פישפש מישש וחיפש אך לא מצא, אין בכל האזור רמז לא לכתובת המצורפת ולא למכבסה המבוקשת. משראה כי כלתה אליו השעה עזב בלית ברירה את המקום והחליט לנסות שוב למחרת.
בצהרי יום המחרת הלך 'לתומו' ברחובות השכונה וחיפש לאור השמש את הכתובת. גם כאן נחל אכזבה כואבת והוא לא מצא אפי' לא זכר לדבר. בלית ברירה העמיד פני תם ושאל לאחד מהולכי הרגל היכן יש מכבסה, הלה שגם לא חיבב יהודים החווה לאלתר אל כיוונו של בית מסחרו החדש של האיטלקי. הכושי צעד לכיוונו שמח וטוב לב, בחן את המבנה מכל צדדיו לבל יצטרך לחפשו שוב באפילת הלילה.
ויהי בחצי הלילה, בלב בוטח יצא הלה מצויד כדבעי בכל המצרכים הנדרשים וצעד לכיוונו של החנות אותה ראה ביום, והנה היא לקראתו. בקלילות הוציא את חומרי הבעירה עשה מה שעשה ולא עברו דקות ספורות עד שעלו הלהבות ודמו לכבשן האש באור כשדים, תוך דקות ספורות בער מפעלו של האיטלקי כולו ויהי המקום למאכולת אש. כשבטוח היה כי סיים את מלאכתו פנה לחמוק מזווית הרחוב אך לביש מזלו הגיח בדיוק אז שוטר למולו וכשהבין את המתרחש אזקו באזיקים והביאו לתחנת המשטרה.
החקירה נוהלה ביעילות רבה ומהר מאוד נשבר הכושי וסיפר שזה לא הוא אלא האיטלקי שדחף לידו חופן שטרות בכדי להצית את המכבסה (אך הלא נכונה…). עוד באותו לילה מצא גם האיטלקי את עצמו תחת מנעול ובריח בבית האסירים, עד למשפטו שם הודה הלה את המיוחס לו, ולא זו בלבד שמצאו השניים את עצמם שנים ארוכות תחת סורג ובריח, אלא אף המכבסה הייתה לערימת אפר דק עד עפר לא נותר מאומה, מה שכמובן החזיר את כל הלקוחות לחנותו של ר' יעקב, ולר' יעקב הייתה אורה ושמחה.
גם לאחר המעשה שמר ר' יעקב על הקמיע ולא העיז לפתוחו. ביום ג' אייר ה' תרפ"ה רפו עמודי עולם בפטירתו של הרה"ק ר' ישעיה ב"ר משה מקערסטיר זי"ע, בתום ימי האבל העז ר' יעקב לפתוח את הקמיע שכתב הצדיק עבורו, כשפתחו הסתנוור כשמצא גוויל ועליו פסוק אחד הכתוב בפרשתן:
'ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח'.
ויהי לפלא. הגוי הכושי לא רק שהוכה בסנוורים והשמיד את חנותו של משלחו בעצמו אלא אף הספיק להכניס אותם בעצמם לבית האסורים. וכאשר זמם לעשות – עשה לו לעצמו, ביקש להשמיד ונשמד מהרה, ואויב בעצמו ניתן תחת נפשו.
כל פעולת האדם – לעצמו.
מעבר למוסר השכל העיקרי בגנות ובעונש של משיג גבול, אף ללמדנו בא את הפתגם המפורסם והידוע 'כל מה שהאדם עושה – לעצמו הוא עושה'. ומקורו בתרגום אונקלס עה"פ (דברים לב ה) שיחת לו לא בניו מומם, וכן הוא ברש"י שם. וכדברי רש"י עוד עה"פ (שמות יח יא) כי בדבר אשר זדו עליהם. בקדירה שבישלו – בה נתבשלו.
הוא זה שאחז"ל 'בדרך שאדם רוצה לילך מולכין אותו', הן לטוב והן למוטב. וכאשר האדם רוצה לעשות חלילה רע – מסייעין בידו, ומוליכין אותו לעשות הרע – אך לעצמו ! וביאור הדברים. כיוון שהכל לפי בחירה, לכן אין הקב"ה מבטל בחירתו, אלא נותן לו לעשות את זדונו לו לעצמו. כפי שמצינו אצל פרעה הרשע שרדף לתוך הים להזיק ושם היה קבורתו ומפלתו. כך בהמן עשה לו עץ ונתלה בעצמו עליו – ופור המן נהפך לפורנו. כך מסית ה' את מחשבת הרע אשר חשב להזיד ולהרשיע עליו בעצמו.
ודבר זה יש לרמזו בהא שאמרו חז"ל (ב"ק כז:) היכי דאיכא פסידא כו"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה. י"ל דהכי קאמר היכי דאיכא פסידא היינו שרוצה לעשות חלילה הפסד לאחר, כו"ע לא פליגי דעביד האדם אותו דין לעצמו ממש.
בתולדות יעקב יוסף (סוף דברים מאמרי 'שמעתי ממורי') מביא משל נורא בעניין זה ששמע בעצמו מפי הבעש"ט הקדוש:
היו היה מלך שנהג מדי פעם לצאת מארמונו להסתובב בעיר לראות את שלום הנתונים כך גם להסתובב בין העניים להעניק ולתת להם מתנת ידו מטבעות מספר כדי חיותם. בין אותם העניים היה עני אחד שבמקום להודות ולהוקיר את המלך היה עונה ומשיב תמיד למלך 'כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע הכל עושה לעצמו' וחרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה אלא משיב לו כך ללא שום הכרת הטוב והודאה. באחד מביקוריו גמר המלך אומר ללמדו לקח עבור כפיות טובתו וציווה למשרתים להכין תרנגול מפוטם ולצלותו כדבעי אך להרעילו בסם המוות, ונתן המלך לאותו עני את התרנגול. גם הפעם השיב למלך 'כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע הכל עושה לעצמו', המלך בשמוע את דברו צחק בקרבו לאמר עוד מעט ויראה מי עשה עבור מי. העני לקח בשמחה את התרנגול לביתו שהיה בקצה העיר סמוך ליער והצניעו לאוכלו בבוא העת.
והנה כעבור זמן קצר נשמעו נקישות על פתח בקתת העני, שם עמד בן המלך ומשרתיו כשהוא עייף ויגע מצידת חיות ביער הסמוך וביקש מהעני להחיותו נפש כי רעב הוא מאוד. וויתר העני על העוף אותו כה חשק והוציאו עבור בן המלך להחיותו. ונתנו לבן המלך לאכול, כשאך רצה לאכול אמרו לו משרתיו כי יש לבדוק תחילה אם מאכל מתוקן הוא, כשגילו כי סם המוות בתוכו הביאו בפני המלך את אותו עני לחרוץ משפטו כי אחת דתו להמית, אך העני צעק למלך הלוא ממך הוא ומידך נתנו לך, ואז הודה המלך לומר צדקת ממני ואכן 'כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע הכל עושה לעצמו' ופוטרו לשלום.
ומסיים התולדות. ומיניה ילמוד האדם 'המוסר היוצא מזה'.
לו רק ישים האדם אל לבו הדבר הזה, אזי ישתנה אצלו כל ה'בין אדם לחבירו', וירדוף אחר חבירו לברכו בכל מילי דמיטב מעומק ליבו ונפשו.
תורה משפט אחת לכם
ומודעה רבה לאורייתא. שלא רק בעניינים שבין אדם לחבירו הדברים אמורים, אלא בראש ובראשונה בדברים של בין אדם למקום, שבעת שמקיים האדם את ה'עשה טוב' ששומר ומקיים את התורה והמצוות כדבעי, גורם בהם טובה וברכה על עצמו, וחלילה להיפך אם לא נזהר 'בסור מרע' כי אז גורם רעה לעצמו, וכמעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל (דברים כו יא).
וזה לשון הרמב"ם (מדע פ"ה ה"ד) נמצא זה החוטא הפסיד על עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו וגמל לה רעה. הוא שכתוב (איכה ג לט) מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו, ע"כ.
ומידה טובה מרובה – המטיב כביכול עם הבריות או עם הקב"ה בקיום מצוות במסירות, נהפך הטובה אליו וזוכה לשפע רב. וכדברי הרמ"ק בתומר דבורה (הי"ב אשר נשבעת לאבותינו) וז"ל: כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מידה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה, ע"כ. וכן פירש הבעש"ט הק' הפסוק 'ה' צלך' – ה' הוא כביכול צילו של האדם כשם שצל האדם משתנה לפי תנועתו כך הנגת הבורא עם האדם תלויה בהתנהגותו עם מיטב עם הבריות מיטיב עמו ה'.
וכמעשה שהיה:
באחת הפעמים בעת ששב הרב מפוניבז' הרה"ג יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מחוץ לארץ לאחר מסע גיוס כספים לישיבתו הרמה, נעמד על בימת ההיכל והחל למסור דברי חיזוק לבחורים. תוך כדי שיחתו הוציא מכיסו צ'ק הראה אותו לבחורים ואמר להם בואו ואגלה לכם סודו של צ'ק זה שקיבלתי עתה בעת נסיעתי לחו"ל.
הסתובבתי בפראנקפורט כתתי את רגלי בין נדיבי העם לצורך הישיבה, אך גם ס"ת שבהיכל צריך מזל ורובם ככולם השיבי את פני ריקם, ואני אנא אני בא… גם בביהמ"ד נחלתי אכזבה דומה עד שריחם עלי ראש הקהל דשם ואמר לי 'אין זה כבוד התורה שהרב יכתת רגלו בצורה משפילה שכזו, לכן אזמין לכ"ת פגישה אצל אחד מעשירי הקהילה למען ירים לו תרומתו הרמה' ומהלכה למעשה הלך הלה והזמין שעת ביקור אצל אחד העשירים הגדולים. העשיר שחפץ היה להנות בממונו את הישיבה תכנן לצאת מן העיר למחרת ברכבת בשעה שמונה בבוקר, לכן ביקש שיועיל הרב בטובו לפוגשו בתחנת הרכבת ברבע לשמונה ויתן בס"ד לטובת הישיבה. והסכמתי.
אך, למחרת בבוקר, מספר הפוניביזער רב, התעוררתי באיחור כלשהו ועשיתי חשבון כי אם אלך להתפלל בציבור לא אספיק להגיע בשעה המיועדת לתחנת הרכבת. ולכן חשבתי לעצמי אולי למען טובת הכלל לצורכי רבים ולימוד התורה מוטב שאתפלל הפעם ביחידות, ובכך אספיק להגיע שם בזמן.
אך מיד אמרתי לעצמי הרי עוד לא נולד האדם שהפסיד משמוע בקול ה' וכמאחז"ל (דברים רבה ד ה) 'אין אדם שומע לי ומפסיד' א"כ לא שייך שאפסיד אם אתפלל בציבור, אלך לביהמ"ד ויהי מה. וכך עשיתי !
משסיימתי להתפלל בציבור היה כבר השעה שמונה וחצי ולא היה כבר שום הגיון ללכת לתחנת הרכבת, אך הלוא אמרתי לליבי 'אין אדם שומע לי ומפסיד' א"כ הרי זה מחובת ההשתדלות אלך בכל זאת, הלכתי והגעתי שם בשעה שמונה וארבעים, כשעה לאחר השעה היעודה, ונעמדתי שם.
לא עוברים דקות ספורות והנה העשיר בכבודו ובעצמו מגיע במרוצה מתנשף כולו והחל מתנצל בפני שאמחול לו על האיחור כיוון שהוא [כמוני] התעורר באיחור רב ולכן הגיע רק עתה לתפוס את הרכבת של השעה תשע. ותוך כדי דיבור כמתנצל הוציא צ'ק מכיסו ורשם סכום כפול ומכופל ממה שהיה בדעתו לתת, כפיצוי לאיחור. והרי הוא לפניכם – הצ'ק – מספיק הוא לכל הישיבה וכוללי האברכים גם יחד לחצי שנה לפחות… אין אדם שומע לי ומפסיד !
והוסיף הרב לומר, אדרבה, לו הייתי מורה היתר לעצמי ומתפלל ביחידות והייתי מגיע בזמן כי אז אין ספק שלא היה עולה בדעתי להמתין אלא הייתי הולך משם במחשבה כי וודאי נסע הלה ועלה על הרכבת כשלא הבחנתי. והייתי חוזר ריקם.
הוא זה שאמרנו שע"י 'עשה טוב' בין אדם למקום גורם האדם טוב לעצמו. וזהו שאמר המלך החכם (קהלת ח ה) 'שומר מצווה לא ידע דבר רע'.
כמה יפה מליצתן של הני צינתרא דדהבא מקורם מקור חיי"ם ה"ה הרה"ק מרן הבאר מים חיים והגה"ק רבי חיים מוואלאז'ין זי"ע על דברי המשנה 'שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות' היינו שהאדם אינו יודע כמה יש לו להודות לה' על זה שאנו זוכים לעשות מצוות כי תוצאותיהן תוצאות חיים שגורם בעשייתן טוב על עצמו.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים לפרשתן)
1/710