"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כד, ה)
בראותו את אוהליהם של ישראל, התפעל בלעם הרשע מהנהגות הבית שראה שם, כאשר כל אחד מבני הבית דואג לזולתו ומשתדל לסייע לו.
פאר הדור מרן ה"חזון איש" זצ"ל היה אומר, כי אנשים חושבים שהקב"ה מסתכל על כללות ישראל וכך הוא דן אותם. אבל אין הדבר כן, הקב"ה מסתכל על כל אחד ואחד, על כל אוהל ואוהל מבית ישראל. לכן צריך כל אחד לדאוג שה'אהל' הפרטי שלו, הבית אותו הוא בונה, יהיה מיוסד על אדני החסד והצניעות, כדי שיוכל להיאמר עליו "מה טובו אוהליך יעקב".
בשמו של אור שבעת הימים ה"בעל שם טוב" הקדוש זצ"ל מובא, שכדאי לו לאדם לבוא לעולם הזה לשמונים שנה, ולו רק כדי שיזכה לעשות אפילו פעם אחת חסד עם הבריות. והיכן הוא מקום החסד הגדול ביותר שיכול האדם לעשות? בתוך ביתו פנימה.
ביתו של האדם הוא מרכז החסד הגדול בעולם, הכול תלוי כיצד הוא נוהג עם אשתו וילדיו.
המתין לכבודה של הרבנית
מי שראה כיצד נראים בתיהם של גדולי ישראל, יכול היה לקבל מושג איך צריך להיראות בית יהודי.
מרן ראש הישיבה, שר התורה ועמוד היראה חכם רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה מופלא בהנהגתו עם בני ביתו. כל מי שהיה במחיצתו, לא יכול היה שלא להתפעל מהפשטות שלו, עם היותו ענק בתורה, ביראה, בחכמת הקבלה ובכל מידה טובה.
הנה ספור אחד קטן:
יום אחד עמד הרב לנסוע עם הרבנית במונית. הרב כבר הלך בקושי והיה משותק בחצי גופו. המונית הגיעה והמתינה. הרבנית עדיין לא הייתה מוכנה, אך הרב כבר ירד למטה.
שאלתי אותו: "מדוע רבינו מהר לרדת, הרי בין כך הרבנית עוד לא ירדה".
השיב הרב: "אני צריך להראות לה שאני מחכה וממתין לה, וזהו לכבודה". היש לנו כבוד גדול מזה, שהעניק הרב לאשתו, שהוא יהיה זה שימתין לה, ולא חלילה היא תצטרך לחכות לו? בכך קיים הוא כפשוטם את דברי הרמב"ם (אישות פט"ו הי"ט): "ומכבדה יותר מגופו".
הנהגת ענווה וצניעות בבית
חכם בן ציון זצ"ל היה גאון בצורה שלא ניתן לתארה, ועם זאת התנהג בפשטות כאחד האדם.
סיפר הרב קירשנבאום על רבינו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו, מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, שהיה נוכח בבית הרב כמה וכמה פעמים, בעת שעדיין היו ילדים קטנים בבית. היו פעמים שהרבנית הייתה צריכה לעזוב את הבית, והיא הייתה מניחה לידו את עריסת אחד התינוקות, כדי שינענע את עריסתו אם יבכה.
היו מקרים שהתינוק היה מתעורר ומתחיל לצרוח, ומרן היה שקוע בלימודו, עד שלא שמע את צרחות התינוק ששכב ממש לידו.
בקומה מעליו התגורר רבי בן ציון, וכאשר היה שומע את בכיו של התינוק, היה יורד מביתו, נכנס לבית מרן, ומנענע את התינוק להרגיעו, וכל זאת כדי שמרן לא יופרע מתלמודו…
זכיתי להיות בביתו וללמוד במחיצתו, ופעמים רבות ראיתי כיצד הוא עוזר לאשתו. לובש סינר ומכין את הדגים, ונכנסים התלמידים ורואים את רבם הגאון עומד במטבח עם סינר ומבשל… האם דבר זה הוריד מערכו בעיניהם? אדרבה, בכך גדל ערכו בעיניהם, לראות גדול בתורה, ענק ביראה ובמידות, נוהג בפשטות כה גדולה, ומתנהל עם בני ביתו בענווה ובצניעות.
ישנם לומדי תורה, שכאשר האישה מבקשת את עזרתם, הם טוענים כנגדה שזה יפריע להם ללמוד. אני בטוח שרבי בן ציון מעולם לא השיב כך לאשתו. היא הייתה לפני כולם, ככתר על ראשו.
כך הוא חי את חייו, וכך חינך את כולם, בראותם כיצד הוא מתנהג בביתו.
"ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה"
כאשר מתבוננים אנו בברכות הנפלאות, בהן ברך בלעם הרשע את עם ישראל, עולה הפליאה: כיצד זה יצאו מפה טמא מילים כה קדושות, עד שחכמי ישראל הקדושים, מייסדי התפילות, מצאו לנכון לקבוע את דבריו ביסודות התפילה ולהורות לילדי ישראל הטהורים לפתוח את פיהם בתפילה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
אמנם כבר אמרו חז"ל (סנהדרין קה ע"ב): "'וישם דבר בפי בלעם'… אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. בקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – 'מה טבו אהליך יעקב'; לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנתיך ישראל' וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא: כלם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: 'ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך', קללה [אחת יהפוך ה' לברכה] ולא קללות".
הרי לנו, כי כל ברכה שיצאה מפי בלעם הרשע העידה על רצונו לקלל את ישראל באותו ענין. וכיון שבלעם הרשע בקש לקלל את ישראל, שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, הוא אמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל".
בלעם הרשע ביקש ששני הדברים הללו – בתי הכנסת והישיבות הקדושות – ייעקרו מן העולם. אבל הקב"ה אמר לו: 'כל מה שביקשת בתוך דבריך, שהם בעצם קללות הנראות כלפי חוץ כברכות – הכל יתקיים במשך הדורות, מלבד שני הדברים הללו – בתי הכנסיות והישיבות הקדושות, שאותם לא תוכל לעקור מעם ישראל לעולם!'
תלמידי החכמים – המגנים על ישראל
גם בימינו, יש החושבים שיעלה בידם, חלילה, לעקור את הישיבות הקדושות. אולם מחשבתם הרעה לעולם לא תתגשם, והישיבות הקדושות תמשכנה לתפקד כתיקונן לעולם.
רבים עמדו ונלחמו לבטלן, ולא ידעו כי העוצמה האדירה של האומה היהודית, וכל עמידתו האיתנה של עם ישראל, נובעת מהישיבות הקדושות, אשר משם תצא תורה, משם תצא הוראה, משם תצא יראת ה' טהורה!
מעת בריאתו של העם היהודי, לא הצליחו להחריב את הישיבות, ולכלות את בתי המדרשות ואת תלמידי החכמים המעמידים את עם ישראל, ומחזקים ומחסנים אותו כדי שחס ושלום לא יתבולל בין האומות.
תלמידי החכמים הם אלו שיושבים ובוחנים את מי לצרף לכרם ישראל, וזאת כדי שהאומה היהודית תישאר זכה ונקיה בשלמותה. אמנם כל אחד מאיתנו מעוניין שעם ישראל יתרבה ויתעצם, כדי שלא נגיע חס וחלילה למצב שהישמעאלים יתרבו יותר מאיתנו, אבל עם זאת עלינו לקבל לעם ישראל רק את אלו הנעשים יהודים אמיתיים על פי התורה הקדושה.
בלעם הרשע ביקש לקלל את ישראל שלא תשרה שכינה עליהם, אך תחת זאת שם ה' בפיו לומר: "משכנותיך ישראל", 'משכנותיך' מלשון 'שכינה'.
ביקש שלא תימשך מלכותם, אך תחת זאת אמר: "כנחלים נטיו" (במדבר כד ו), שמלכותם תימשך כנחל הממשיך וזורם ללא הפסקה.
וכל ברכות בלעם אשר ניתנו מן השפה ולחוץ, הפכו בסופו של דבר לקללה, מלבד ברכת "מה טבו אוהליך יעקב", שנותרה בעינה. ועל כן עד ימינו אנו אי אפשר לעקור את בתי הכנסיות ובתי המדרשות מישראל.
ברכה מדומה
כדי להמחיש מה הן ברכותיו של אותו רשע, שברך את ישראל והתכוון לקללה, נביא את המעשה הבא:
אדם אחד ניהל מסעדה יחד עם רעייתו. הייתה זו מסעדה יוקרתית שהגישה לסועדיה מאכלים משובחים מכל מטעמי עולם. שמם של המאכלים אשר הגישו בין כותלי המסעדה יצא לתהילה, ואנשים רבים היו באים לאכול במקום.
דא עקא, שהבעל ורעייתו, בעלי המסעדה, היו מתקוטטים ומקללים אחד את השני ללא הרף. לאט לאט החלו האנשים להדיר את רגליהם מהמסעדה, ומצבם הכלכלי של בני הזוג הלך והדרדר.
ישבו האיש ואשתו ודנו, מדוע חדלו הלקוחות לפקוד את המקום? הם בררו אצל מספר אנשים, ונענו כי הסועדים אינם יכולים לסבול את הקללות המוטחות במקום, ובשומעם זאת האוכל אינו ערב לחיכם, ולכן אינם מגיעים יותר לאכול במסעדה.
אמר הבעל לאשתו: "את רואה? בגלל קללותייך הלקוחות לא באים!"
"וכי אתה לא מקלל? הרי גם אתה מקלל!" הטיחה בו האישה.
"את יודעת מה?", הציע הבעל, "בואי ונעשה שביתת נשק כדי שאנשים יחזרו לאכול במסעדה!"
"אבל איני יכולה להפסיק לקלל אותך!"
"מנין אם כן תהיה לנו פרנסה?!"
בסוף אמר הבעל לרעייתו: "בואי נעשה תחבולה: כשאת רוצה לקלל אותי, תקללי באופן כזה שלא יובן לנוכחים. כשתרצי לאחל לי שיסתתמו עיני, תגידי 'שיתברכו עיניך'. כשתבקשי לקלל אותי שייקטעו רגלי, תאמרי לי 'שיתברכו רגליך'. וכן על זו הדרך. כך נברך אחד את השני, ובאמת נתכוון לקללה וכל הלקוחות ישובו לאכול במסעדתנו"…
ואכן, בני הזוג נהגו על פי התחבולה שהגו. אנשים היו יושבים ואוכלים, ותוך כדי כך הבעל היה שואג לעבר רעייתו: "איפה המזלגות, לא שמת על השולחן?! שיתברכו לך הרגליים, אמן כן יהי רצון!". והיא אומרת לו: "הנה שם מתחת לצלחת יש מזלגות, שיתברכו לך העיניים, אמן כן יהי רצון!"…
וכך חזר העסק לתפקד, כשהבעל ורעייתו 'מברכים' אחד את השני ומתכוונים לחרף ולגדף. אך לא לאורך זמן, הלקוחות שמעולם לא שמעו ברכות בכעס ובעוצמת קול כזו, כבר הבינו שאלו קללות במסכה של ברכות…
כה היו ברכותיו של בלעם הרשע. הוא הסתכל על בתי המדרשות ועל הישיבות הקדושות אשר עולות ומשגשגות, ועיניו היו רואות וכלות, הוא לא יכול היה לסבול זאת. לכן אמר: "מה טובו אוהליך יעקב", כשבעצם כוונתו הייתה לומר שזה הרע הגדול ביותר בעולם. הוא ראה בית כנסת פורח ומשגשג, שנערכות בו תפילות מעומק הלב, ולא יכול היה לסבול זאת וקלל.
אך ה' יתברך הפך את מחשבתו לטובה וקבע ששום אדם בעולם לא יוכל לנגוע לרעה בישיבות הקדושות ובלומדי התורה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך' – במדבר)