"וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (בראשית ל"ט, ב')
לאחד מתלמידיו של החוזה הקדוש מלובלין היה בן עילוי נפלא, בצלאל שמו. הכל הכירו אותו כלמדן גדול, הבקי בש"ס ובפוסקים. בנוסף לכך, היה גם ירא שמים מרבים והצטיין בכל מעלה ומידה טובה שמנו חכמים.
באחד הימים, הגיע אל חצר הקודש בלובלין הגביר הנגיד המפורסם, רבי יהושע העשיל, שבא אל החוזה הקדוש ושאלתו בפיו:
"בת יש לי, כלילת השלמות מופלגת בכל המעלות, ומבקש אני להשיאה עם חתן מופלג, גדול בתורה וביראה. שמעתי שכאן ישנם בחורים טובים, ובאם יימצא עבור ביתי חתן שכזה, אתן לו 'הכל בכל מכל כל', ומזונות 'קעסט' כל ימיו".
על אתר הציע לו החוזה מלובלין את בצלאל העילוי, והשידוך נגמר למזל טוב. יהושע העשיל לקח את חתנו החשוב ותמך בו בשפע. נתן לו כל צרכיו ופרנסו בשפע וביד רחבה.
בני הזוג התגוררו בסמוך להוריה העשירים של הכלה, וקבלו מהם כל דבר שנזקקו לו מקרני ראמים ועד "טויבן מילאך" (=חלב יונים, ביטוי ישן באידיש שכוונתו: עד הפרט הקטן ביותר). יהושע העשיל התכבד מאוד בחתנו הלמדן, ומידי פעם כאשר התעוררה לו שאלה בהלכה או בלימוד היה בא אל חתנו ושואל אותו כאשר ישאל איש בדבר האורים, יען כי החתן הצעיר היה אכן בקיא עד לאחת בכל מכמני הש"ס וההלכה, וידע להשיב תשובה כהלכה לכל שאלה. הבריות סחו אחריו בהתפעלות כי "כל רז לא אניס ליה".
חלפו כמה חודשים בטוב ובנעימים, כאשר בצלאל יושב על התורה ועל העבודה, וחמיו דואג לו לכל צרכיו.
יום אחד, סעד בצלאל בבית חמיו ובסוף הסעודה ברכו הכל ברכת המזון. נדמה היה לו כי משהו מוזר קורה כאן, חמיוהתנדנד על מקומו כפי שנהג תמיד, אבל לא הניע את שפתיו בעת הברכה ולא אמר מילה, משל אילם היה.
לאחר מכן, הלכו השניים לבית הכנסת להתפלל מנחה ובצלאל שחריף מוח ועין היה, העיף מבט מידי פעם לעבר חמיו, ומה נדהם לראות כי כמעשהו בבית כך גם בבית הכנסת. פיו אינו נפתח כלל. רק עיניו מסתכלות בסידור, אך הוא אינו מוציא הגה מפיו. שפשף החתן את עיניו בתמיהה, אבל לגודל פליאתו נתברר לו כאשר עקב אחריו כי כך הוא הדבר.
מה קרה לחמי? ניקרה השאלה במוחו, שמא נתבלעה עליו דעתו, או אולי שמץ של מינות נזרק בו בסתר, חלילה?! הוא אינו מתפלל ואינו מברך. שפתיו אינן נעות וקולו לא ישמע. אולי טעיתי וחמי התפלל כבר מקודם?
אבל בימים הבאים כאשר הביט אחריו הבחין, שאפילו כאשר הוא נוטל את ידיו לסעודה – אינו מברך את הברכה 'על נטילת ידיים'. את הפת הוא אוכל בלי לברך 'המוציא'. לאחר הסעודה הוא אינו מברך ברכת המזון…
מדוכדך כולו מן התגלית המרעישה, החל בצלאל לתהות מה אירע לחמיו. הרי הוא יהודי נאמן דמתקרי 'ערליכער יוד'. בן תורה הוא מיסודו, ורק לאחר כמה שנים מנישואיו החל לעסוק במסחר. התנהגות כזאת אינה הולמת אותו.
החתן ציפה להזדמנות נאותה, ויום אחד כאשר היו יושבים ומשוחחים, ואווירה של קורת רוח נישבה בחלל, היתה ביניהם קרבת לבבות, ושאל את חמיו:
"שמא ירצה מורי וחמי לנסוע איתי ללובלין, אל הרבי הקדוש?"
"וכי למה?"
בצלאל כחכח בגרונו באי נעימות, "אצלו יש כוח התפילה".
חמיו נעץ בו מבט תקיף: "אני לא חסיד" ענה, "אבל אם אתה רוצה לנסוע אל רבך, סע ככל שתאווה נפשך".
בצלאל דיבר בשפל קול ובחצי גמגום: "אולי השווער צריך חיזוק? אצל הרבי מלובלין ישאב חיזוק מלוא הדלי".
"וכי למה אני צריך חיזוק?" נזרקה נימה של קפידה לקולו של יהושע העשיל.
בצלאל כמעט נחנק, אבל המילים נורו ממנו ככדורי מתכת בוערים: "ראיתי שהשווער לא מברך ולא מתפלל"…
"מה?! אני לא מאמין למשמע אוזניי!!" רקע יהושע העשיל ברגליו בחוזקה מחמת כעסו, "האם שמעתי נכון?! כלום אתה בולש אחרי?! נעשית משגיח שלי?"
בצלאל הסמיק כסלק ולא ידע מה לענות, ואילו יהושע העשיל התיז בכעס: "אני מבקש ממך שלא תתערב בדברים שלי!"
ויצא מן הטרקלין בשצף קצף.
למרות ההכחשות והכעסים נוכח בצלאל לראות כי הוא לא טעה. חמיו הפסיק להגות שם שמים. אינו מתפלל ואינו מברך. לפעמים נוטל הוא גמרא ליד, אבל עיניו בוהות בחלל האויר וניכר ממנו שדברי הגמרא ממנו והלאה.
בצלאל כאב מאוד את הירידה של חמיו ברוחניות ורצה להחזירו למוטב. בשום פנים ואופן לא היה מוכן להסתגל לעובדה, שחמיו ירא השמים, כמו הפך לגוי שאינו מוציא מילה יהודית מפיו. בנסיעה הראשונה שלו לובלינה לחצר הקודש, סיפר לרבו ה'חוזה' בכאב לב על ההידרדרות של חמיו שהפסיק להתפלל ולברך, ומתנהג שלא כראוי ליהודי חשוב כמוהו.
"תראה לפעול אצלו שיבוא אלי בהקדם", ענה לו הרבי הקדוש.
וכך היה. בשובו מן הנסיעה, זימן עצמו למחרת לבית חמיו וברגע הנכון, העלה בקול מהסס ובגמגום קל את הרעיון שחמיו יקום וייסע ללובלין.
"כבר אמרתי לך, אינני חסיד!" שיסע אותו ר' יהושע העשיל נחרצות. "אני מאוד נהנה מכך שה'איידעם' שלי חסיד המתחסד עם קונו, אבל מכאן דרכינו נפרדות. אתה בדרכך ואני בדרכי. אני לא הולך בדרכי החסידות ולא הולך לרבי'ס".
דממה מעיקה השתררה בחדר. הכל נשתתקו לשמע הטון הנרגז שנמסך בקולו.
גם יהושע העשיל הרגיש שהגדיש את הסאה, והוא התכופף קדימה לעבר חתנו והחל מדבר בקול מפויס, "למען האמת, אני מאוד מתכבד בך, זכיתי ברוך השם לחתן שהוא תלמיד חכם מופלג ויש לי נחת רבה ממך. אנשים מספרים לי שכולם שואלים אותך שאלות בהלכה ובפלפול. אבל לא הגעתי למדרגה לנסוע לרבי שלך".
אולם בצלאל נחוש היה בדעתו. הוא לא הרפה מחמיו וביקש ממנו שוב בכל לשון של בקשה ותחנונים לנסוע עמו ללובלין.
או אז ניאות החותן ואמר לו: "בא אלי מחר ונדבר על זה שוב".
כיון ששמע בצלאל נימה של התרככות – שמח.
למחרת נכנס אל חמיו ושאל בחשש: "ומה השווער החליט?"
"ניסע ללובלין", ענה החותן בחיוך קלוש של הסכמה.
נסעו שניהם ללובלין.
ויהי כבואם אל החוזה, נכנסו אליו שניהם וישבו לשוחח שיחה קלה של נימוס.
באמצע השיחה, רמז החוזה לבצלאל בניע קל של אצבע, שייצא מהחדר וישאיר אותו לבד עם חמיו. תיכף ומיד יצא משם. אך נסגרה הדלת מאחוריו, שאל הרבי מלובלין את ר' יהושע העשיל: "האם אתה יודע איזה חתן יקר יש לך?"
"רק אני יודע?" ענה הלה בסיפוק רב, "כל העיר יודעת. כולם מדברים עליו. הוא אברך יקר, יהלום של ממש, יקר המציאות, מתמיד, צדיק. כולם מתפעלים ומדברים על האופן שבו הוא מתפלל. איזה כוח תפילה יש לו!"
את זה ביקש הרבי לשמוע. אך אמר יהושע העשיל את המילים האלה, עצר אותו הרבי ושאלו:
"האם אתה יודע מהי תפילה?"
"איזו שאלה?!" התפלא האיש. "איזה יהודי אינו יודע מהי תפילה?"
אמר לו החוזה:
"תפילה, הרי זה מלשון 'נפתולי אלוקים נפתלתי', אומר רש"י 'נתחברתי', התפילה היא חיבור של האדם עם הרבש"ע. התפילה מחברת את האדם עם העולמות העליונים".
ר' יהושע העשיל נענע בראשו בתנועות נמרצות, לאות שהוא יודע והדברים אינם בגדר חידוש עבורו.
אמר לו החוזה בלשון רכה: "אם כן, מדוע אתה לא מתפלל? שמעתי מהחתן שלך שהפסקת להתפלל ולברך!"
באותו רגע החלו דמעות רותחות נושרות מעיניו של יהושע העשיל, הוא נאנח אנחה כבדה מעומק לבו.
"מה אומר ומה אדבר", החל משיח ליבו בקול בוכים, "לפני כארבעה חודשים ניהלתי כמה עסקאות מסחריות, שהיו אמורות להכניס לי הון תועפות. אך נסתחפה שדי ואיתרע מזלי. העסקאות כשלו כולן ואני איבדתי את כל הכסף. אני שבור לרסיסים. איבדתי בעסקאות אלו סכום כסף עצום שהופקד אצלי. יתומים ואלמנות הפקידו אצלי בתמימות את כספם, כשהם סומכים עלי שבוודאי אשיב להם את הכסף. והנה הפכתי בעצמי לקבצן מרוד, אלא שאיש אינו יודע על כך, אולם לאמיתו של דבר כיסי ריק ואיני יכול להשיב כעת אף פרוטה. אינני מסוגל לחזור לעצמי. צא וספר לבצלאל הלמדן, חתני המפואר שהלשין עלי לרבי… על מצבו האמיתי של חמיו. הרי אני מפרנס אותו. הוא לא יודע את עומק השבר שלי, ולא מעלה הוא על דל דעתו שבעוד זמן קצר לא אוכל לתת לו אפילו פת קיבר".
שמע הרבי מלובלין את דבריו של האיש, ושוב שאל: "נו? עדין לא קבלתי תשובה לשאלה מדוע אינך מתפלל".
"רבי", ענה האיש, "אסור לי להתפלל, אסור לי לברך, הרי כתוב שתפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. אינני יכול לברך, כיון שמצוי אניבהיסח הדעת ולכן אין לי כוונה כלל. אם אברך בפה מלא תהיה זו ברכה לבטלה".
לא בכדי נקרא שמו 'החוזה', הרבי הקדוש מלובלין אכן ראה בעיני קדשו כי דברי אמת בפיו של האיש, ואת דבריו אומר הוא מתוך כאב אמיתי.
"האם יש לך תהילים בבית?"
"פשיטא", ענה יהושע העשיל.
"אם כן, בודאי ראית פעם את קפיטל פ"ז בסופו: 'ה' יספור בכתוב עמים, זה יולד שם סלה'.
מה פירוש 'ה' יספור בכתוב עמים'? מדוע צריך הקב"ה להשתמש בלשון לועזי של הגויים? האם אינו יכול להשתמש בלשון הקודש?"
"זאת באמת שאלה. אף פעם לא חשבתי עליה", אמר יהושע העשיל.
"אסביר לך", אמר לו החוזה מלובלין, "כיצד כותב יהודי את המילה "מאה"? – באותיות לשון הקודש, אבל הגוי כותב זאת במספרים, כך: 100. מימין לשמאל הוא כותב אפס ועוד אפס ואחרי זה אחת וזהו המספר מאה. אם כותב הוא שלושה אפסים – זהו המספר אלף, ואם רשם ששה אפסים, ומשמאל לזה את הספרה אחת זה נהיה מליון. מה הנפקא מינה בין שורה של אפסים ריקים לבין מספר בעל משמעות? כאשר יש את המספר אחד בראשם".
"אמנם נכון שכעת, בשל מצבך", אמר לו החוזה, צודק אתה שתפילתך אינה שווה מאומה, והיא בגדר אפס, יען היותה תפילה בלי כוונה. אבל הרבש"ע, א-ל רחום וחנון הוא, ואינו משליך את התפילה שלך חלילה. הוא רואה את התפילה חסרת הכוונה, סופר גם אותה, ומניח הכל למשמרת. הכל שמור וצבור אצלו ליום פקודה. עד שיגיע יום בו יתעורר בך לבך לפתע. וקרוב הוא בעיקר בימי הדין והרחמים של ראש השנה, ויום הכיפורים. כאשר מתפלל אתה תפילה אחת בכוונה, הופכת התפילה הזו להיות כמו המספר אחד, הקב"ה שם אותה מן הצד השמאלי, לפי ספירת הגויים, "בכתוב עמים", בצידם של האפסים, אזי כל האפסים, דהיינו התפילות החלולות, נטולות הכוונה, שנאמרו מן השפה ולחוץ, מצטרפות לתפילה האחת והיחידה – וכולן עולות למקומן ובוקעות רקיעים".
"ולכן", אמר לו החוזה מלובלין, "אני מייעץ לך לשנות את הנהגתך. חזור להתפלל ולברך מתוך חיתוך המילות, ולא כמו אילם. הוצא מפיך את כל התיבות ואפילו בלא כוונה, כי יום יבוא ולבך יתעורר וייפתח, ואתה תתפלל תפילה אחת לכל הפחות בכוונה, או אז ייטול הקב"ה את כל התפילות ה'אפסים' שלך ויעשה מכולן מספר אחד ענק".
לא חלפו אלא ימים מועטים, ויהושע העשיל נתברך מן השמים. הוא קנה ומכר, וערך עסקאות שהצליחו מעל המשוער. הונו שב אליו כבימים ימימה.
הודות לעצתו של החוזה מלובלין, לא אבדו לו תפילותיו האומללות, והצטרפו כעת לתפילותיו הנרגשות והמרוממות, כשהן הופכות לשיירה מלכותית העושה דרכה מעלה מעלה עד מתחת לכסא הכבוד…
(יישר כח לעומד על ימיננו הסופר הרה"ח יאיר וינשטוק הי"ו, שמסר לנו סיפור זה אותו שמע מאת הרה"ח ר' יעקב משה שפיצר הי"ו)
(תבונות – פרשת ויצא)
1/255