"אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא ה', כ"א)
יתכן שאגרום לה להפסיק לשיר?
סיפר מרן הרב שך זצ"ל, שבצעירותו היה מתלווה לדודו, הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל", שלימים עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים, וכיהן כראש ישיבת "עץ חיים".
מטרת הליווי הייתה כדי ללמוד מהליכותיו והנהגותיו, ומובן מאליו כי בזמן ההליכה המשותפת הם לא דיברו מעולם דברי חול, אלא עסקו בתורה, וקיימו בעצמם "ודיברת בם… ובלכתך בדרך".
יום אחד, מספר הרב שך זצ"ל, הוא ליווה את רבי איסר זלמן לביתו. והנה הוא רואה שרבי איסר זלמן עולה לביתו, וכעבור שניות מעטות יורד בחזרה. לאחר שהמתין כמה דקות, עלה שוב לביתו, אך גם הפעם ירד כעבור שניות מועטות.
רבי איסר זלמן שהבחין בתמיהתו של הרב שך הסביר: "אשתי מעסיקה בבית אשה אלמנה בתור עוזרת בית, כדי שתהיינה לה כמה פרוטות למחייתה. כשעליתי הביתה שמעתי מאחורי הדלת את האשה האלמנה שרה. מיהרתי לעזוב את המקום, משום 'קול באשה ערווה'.
כעבור כמה דקות ניסיתי שוב לעלות הביתה, אך כשהגעתי לפתח הבית, שמעתי שהיא עדין שרה, ועל כן מיהרתי שוב לרדת.
"כעת נמתין כאן ביחד עוד כמה דקות ונשוחח בדברי תורה, עד שזו תסיים את עבודתה ושירתה, ורק אז אכנס הביתה".
שאל הרב שך: "הלא יכולת להיכנס הביתה, ובאותו הרגע שהיא הייתה מבחינה בכניסתך – הייתה מפסיקה לשיר?"
הזדקף רבי איסר זלמן וקרא בפליאה: "בשום אופן לא אנהג כך! הלא היא אשה אלמנה, והשירה הזו שהיא השתפכות הנפש, נוסכת בה שמחה והרגשה טובה. כלום יעלה על הדעת שאכנס הביתה, ואגרום לה להפסיק לשיר?".
כלום אגרום להן לבטול עונג השבת?
באחת השבתות חזר רבי משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, שהיה גאון, צדיק וחסידא קדישא, מבית הכנסת לביתו. באותו רחוב לא נסעו מכוניות בשבת, וילדות ניצלו את הכביש הריק, ושיחקו לכל רוחב הרחוב בחבל. לא ניתן היה לעבור ברחוב מבלי לעצור את משחקן.
אחד ממלויו, שהבחין כי הרב ממתין בסבלנות בצד הרחוב, שאל אותו: "האם כבוד הרב מעוניין שאגש אליהן, ואומר להן לעצור את משחקן לכמה שניות, עד שהרב יעבור?".
מעניין מאד לשמוע את תגובתם של גדולי ישראל, עד כמה ליבם רגיש לזולת. אין זה אלא פירות העמל והיגיעה שלהם על זיכוך מידותיהם. וכה היו דבריו: "חס וחלילה! הרי זה עונג שבת של הילדות הקטנות האלו, לקפוץ בחבל. כלום אגרום להן לביטול עונג השבת, ולו לכמה שניות?!".
אנחנו, לדאבוננו הרב, איבדנו את הרגישות לרגשות הזולת. וכי יעלה על דעתנו לא להכנס הביתה כדי לא להפריע לאשה האלמנה משירתה? וכי יעלה על דעתנו להמתין ברחוב עד שילדות תסיימנה את משחקן?
זוהי עבודת המידות שדורשת מאיתנו התורה הקדושה.
מערכת המצוות שבין אדם לחבירו נועדה כדי שנפתח באמצעותן, את המידות הטובות הללו, של רגישות והתחשבות בזולת.
איך נוכל לקבל משכורת כשאחרים נאנקים?!
לגאון החסיד רבי משה קלירס זצ"ל, רבה של טבריה וממורי ההוראה הגדולים והמפורסמים בעיר, היה "כולל אברכים". לכולל היו כמה אנשים "חברי הוועד" שהיו מגייסים מנדיבי עם את התרומות להחזקת הכולל. רבי משה קלירס בעצמו לא היה אחראי על גיוס הכספים, ותפקידו היה להנהיג את הכולל מהבחינה הרוחנית ולמסור שיעורים לאברכים הלומדים בו.
הכולל נקלע לקשיים כספיים חמורים, ובמשך תקופה של ארבעה חודשים לא שילמו לאברכים את המילגה החודשית. שילמו רק לעובדים ש"חייבים" לשלם להם, ובתוכם שילמו גם לרב את משכורתו.
הרב לא ידע מהעניין, וכשנודע לו הדבר, קרא לחבר הוועד הראשי ואמר לו: "מכאן ולהבא אינך נותן לי משכורת אלא רק לאחר שאתה נותן לאברכים את מילגתם החודשית!".
השיב לו הגבאי: "כבוד הרב נחשב ל'עובד', ולכל העובדים אנחנו חייבים, על פי חוק, לשלם משכורת חודשית. יתירה מכך, עיכוב בתשלום לעובדים כרוך באיסור 'בל תלין' כפי שאמרה התורה (ויקרא יט, יג): 'לא תלין פעולת שכיר איתך'. משום כך, גם אם אנחנו נתקלים בקשיים להשיג עבור העובדים את משכורתם – אנחנו לוקחים הלוואות לצורך כך. ואף הרב, שנחשב לעובד, ימשיך לקבל את משכורתו בזמן"…
נענה הרב ואמר לו: "אף על פי כן, ולמרות כל מה שאמרת, אינני מעוניין לקבל משכורת, עד שיקבלו כל האברכים בכולל"…
ראש חודש הגיע, והרב קלירס, כמו יתר האברכים, לא קיבל את משכורתו.
כעבור שבועיים פנתה אליו אשתו ושאלה אותו: "עברו שבועיים, ולא קבלנו משכורת. הצטבר חוב במכולת, ועלי לעשות עוד כמה קניות נצרכות… מה נעשה?".
ענה לה הרב: "אנחנו סובלים בסך הכל שבועיים. ישנם אברכים בכולל, בעלי משפחות ברוכות ילדים, בלי עין הרע, שסובלים כבר ארבעה חדשים… האם את יכולה לדמיין מה הם עוברים? מה נשותיהן אומרות להם על החוב שהצטבר אצלם במכולת, ועל קניות הכרחיות, קיומיות, שעליהן לעשות? איך נוכל להרשות לעצמנו לקבל משכורת, בעוד שהם נאנקים וסובלים?".
כמובן, הרבנית לא יכלה להוסיף ולדבר מילה. אי אפשר להתווכח עם לב שכזה…
"ואהבת לרעך – כמוך"
אמנם כל המצוות של התורה הן גזירת מלך, אבל ברובן הגדול הן דורשות מאיתנו התחשבות: התחשבות בזולת, התחשבות ביתום, התחשבות בעני, התחשבות באשה, התחשבות בלומדי תורה וכדומה. המוח חייב להיות עסוק תמיד ב"מה השני מרגיש" ולא ב"מה אני מרגיש", ומכאן באה הדרישה: "ואהבת לרעך כמוך".
וכדי להגיע לכך, אמרו רבותינו במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ד): "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כל אדם צריך להציב מראה מול פניו, להביט בה ולבדוק כיצד הוא היה מתנהג לו היה נמצא במקומו של חברו? כיצד הוא היה מרגיש? למה הוא היה מצפה? מה היה מפריע לו? וכך בדיוק ינהג כלפי זולתו…
"ואהבת לרעך" – איך מגיעים לאהבת הזולת? "כמוך"! תעמיד את עצמך במקומו ותתנהג איתו בדיוק כפי שהיית רוצה שיתנהגו איתך.
(מתוך הספר 'משכני אחריך' פרשת משפטים)