יום אחד, מספר הנכד, "כשחזרתי מתלמוד התורה, מצאתי את הבית מאיר וזורח, מוכן וערוך לשמחה חגיגית מיוחדת: מפה צחורה של שבת פרוסה על השולחן, עליה ערוכים בהידור ובחן כלי השבת היפים, ובמטבח עומדת אמא ומכינה תבשילים ערבים…" הילד לא הבין מה קורה כאן היום?

"תולדותם למשפחותם לבית אבותם" (א', כ'). 

התורה חזרה בפרטות אצל כל שבט ושבט בנפרד: "תולדתם למשפחותם לבית אבותם", "פקודיו במספר שמות לגולגלותם", "כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא", כי לימוד חשוב שנו כאן, שלמרות שכולנו 'בני איש אחד נחנו', בני אברהם יצחק ויעקב, מכל מקום יש לכל שבט ושבט דרך אחרת משלו בעבודת ה'.

אפשר ללמוד מכאן דרך חיים בחינוך הילדים, שעל כל אב לדעת שכל ילד וילד מצאצאיו הוא מסכת בפני עצמה. צריך להתנהג עם כל אחד ואחד מבניו לפי טבעו ולפי תכונות נפשו. אין דרך אחת ששווה לכולם, אלא "חנוך לנער על פי דרכו". כל ילד – צריך לחנכו לפי הדרך המתאימה לו. על האב להעמיק ולהתבונן בכל ילד אשר חננו ה', מה הדרך המתאימה והנכונה בעבורו, כדי שיגדל ויצמח לאילנא רברבא בכרם בית ישראל, לתפארת אבות ולעטרת זקנים (ע"פ 'טיב התורה').    

בדורנו ישנה קצת הגזמה בגישה החיובית היתרה על המידה – חוששים מלגעור בילד, להוכיחו על פניו ולהעמידו במקומו הנכון; זו טעות גדולה! פעמים רבות הילד זקוק רק לתוכחה טובה שתעמידו על מקומו. ומי לנו חכם מן החכם באדם, המלמדנו בספר החכמה (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר".

יש לבנות יסודות איתנים של 'ענישה', שאין פירושה דווקא במכות או בעונשים קשים; יעוד הענישה הוא החינוך למשמעת נאמנה ולעמידה איתנה בעקרונות החינוך, שלא להתקפל תחת כל ילד קטן; מטרתה להחדיר לתודעת החניך ידיעה ברורה שלא הכל מותר. הילד חייב ללמוד ולהבין, שיש מושג בעולם הנקרא "לא"!  {ניין!}. הרבה ילדים בימינו כלל לא מודעים לזה – כל דבר שהם רוצים ומבקשים מיד הם מקבלים; אין שום מגבלה וגדר, והרי זו אם כל חטאת!

התוצאות של גידול ילדים מפונקים שכאלו היא, שכאשר הם גדלים ויוצאים מחממת בית הוריהם, אין להם שום כח להתמודד עם קשיי החיים – הם התרגלו לקבל הכל כרצונם וכמאווייהם, ואחריתם מי ישורנה.

מעשה נפלא, שהפקתי ממנו לקח טוב בטיב דרכי החינוך, סיפר לי נכדו של הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, המשגיח המפורסם של ישיבת פוניבז' המעטירה, בעל 'מכתב מאליהו', בן לבנו הרב הגאון רבי נחום זאב דסלר זצ"ל, ראש הישיבה הגדולה בקליבלנד שבארצות הברית. ביתם היה כולו תורה ויראת שמים, והאוירה בו היתה ספוגה בקדושה ובטהרה ובאהבת תורה אין קץ.

"יום אחד בימי ילדותי בקליבלנד" – מספר הנכד – "כשחזרתי מתלמוד התורה, מצאתי את הבית מאיר וזורח, מוכן וערוך לשמחה חגיגית מיוחדת: מפה צחורה של שבת פרוסה על השולחן, עליה ערוכים בהידור ובחן כלי השבת היפים, ובמטבח עומדת אמא ומכינה תבשילים ערבים, המעלים ניחוחות של חג גדול ומיוחד…"

מאחר שהיה זה יום רגיל של חול, לא הבין הילד מאומה, ורק עמד מוקסם ותוהה: מה קורה כאן היום?

הוא ניגש לאביו הגדול ושאל: "טאטע! לשמחה מה זו עושה"?

תשובתו של אביו היתה מפתיעה: "היום יש לנו אורח גדול! מן הסתם, שמעת על קרוב משפחתנו, הגאון המפורסם מסלוצק, הלא הוא מרן רבי איסר זלמן מלצר; היום הגיעה אלינו בדואר חבילה ששלח אלינו, ובה ספרו הגדול – חידושי הרמב"ן על הש"ס ועליהם הרבה הגהות ותיקונים. (ספר זה עורר בשעתו הד עצום בעולם התורה, ועד מהרה הפך ללחם חוקם של כל לומדי התורה בכל אתר ואתר). רבות חיכינו וציפינו שיגיע אלינו, שכן אנו זקוקים לו ביותר. היום קיבלנוהו, סוף-סוף, ועל בוא האורח החשוב – ספר גדול ואדיר זה – עורכים אנו היום שמחה גדולה!"

אותה סעודה חגיגית – הטעים האיש באוזני – עשתה רושם עמוק בלבו והשפיעה עליו אהבת תורה עצומה, ואהבה מיוחדת לאותו ספר בפרט – חידושי הרמב"ן בצרוף הגהותיו של ר' איסר זלמן.

בהיותו בחור ישיבה, עילוי כבן שבע עשרה, החל בכתיבת חידושי תורה משלו. אביו הגאון נהנה מזה מאד והוקיר את חידושיו, ולאות חיבה והערכה על יגיעתו המופלאה בתורה העניק לו אז בתשורה את אותו ספר – חידושי הרמב"ן, שהיה יקר המציאות בשעתו. ידע האב על גודל חיבתו לאותו ספר, וכתב לו הקדשה מיוחדת, והרי היא שמורה אצלו בקפידה תמיד!

מוסר ההשכל והלקח שבמעשה נפלא זה בטיב דרכי החינוך: כאשר חש הילד ורואה במו עיניו את האהבה הגדולה לתורה ואת הערכה והשמחה שבחידושי תורה, הרי זה מחדיר ערכים אלה אל לבו פנימה יותר מאלפי שיחות!    

ביום שלג קר וקפוא נסע היהודי הקדוש מפשיסחא, זכותו יגן עלינו, לדרכו עם בנו בכורו, הרב הקדוש הרבי ר' ירחמיאל מפשיסחא זצוק"ל, שהיה אז עדיין ילד בן עשר.

לאחר כמה שעות של נסיעה קשה ומפרכת בקור העז נכנסו לפונדק דרכים להפסקה קצרה. ביקש הילד מאביו מעט תפוחי אדמה חמים כדי להשקיט את רעבונו הגדול ותוך כדי כך לחמם בהם את איבריו הקפואים. הבחין היהודי הקדוש שהוא נחפז בבהילות וממהר לאכול אותם. הוא קרא לו וייסרו על כך: "מדוע זה מיהרת בריצה בהולה כל כך אל תפוחי האדמה הללו? מילא, מה שאתה מוכרח לרעבון הגוף ולחימומו, ניחא, אבל החיפזון הזה – לשם מה?!"

תמיד שמר ופיקח בעוז שמירה מעליא וגבוהה על קדושת בניו, וידועות כמה וכמה עובדות על אודות זה.

כך משגיחים ושומרים על ילדים! זהו חינוך ילדים לדוגמא! אין פלא כי מתוך חינוך שכזה צמחו פירות מפוארים דוגמת בניו ונכדיו של היהודי הקדוש זיע"א, המפורסמים בגודל קדושתם.

 (מתוך הספר טיב המעשיות)