יום אחד כשהייתי בחנותו, נכנסו שני אנשים שחזותם העידה שאינם שומרי תורה ומצוות, והייתי עד לדו-שיח מוזר הבא: "משה! מה ניקח היום?" שאלו אותו בידידות. "היום אתם לא צריכים לקחת כלום" – אמר – "נולד לי הבוקר נכד, מגיע לי מכם הרבה…"

ממש לאחרונה הלך לעולמו בירושלים בן דודו של אבי, הרה"ח ר' משה שטרן זצ"ל, בהיותו קרוב לגיל 100 שנים!

סיפור חייו אינו שגרתי, כמו גם אישיותו המופלאה. אנסה לתאר בשורות בודדות אלו גרגרים בודדים ומאלפים, ויהי רצון שיהיו אלו לעילוי נשמתו.

בהיותו נער צעיר כבן 18 עבר ר' משה ז"ל את מאורעות השואה האיומה. הוא היה 'ניצול שואה', אך יותר נכון אולי להגדירו 'ניצֵל שואה' – שכן הוא ניצל את הימים המסוכנים והמורכבים הללו כדי לעזור ולהציל יהודים רבים שהיו זקוקים נואשות לעזרה.

צבע עורו ושערו הבהיר אפשרו לו להתחזות לגוי. באומץ רב ובתושיה המרובה שחננו ה' הוא התחפש לכרטיסן ברכבת, וכך לא עורר את חשדם של הגרמנים, כי הרי אין יהודים עובדי רכבת. כך הוא נע בחוצות חופשי, עד כמה שהיה ניתן…

באחד ממבצעי ההצלה שלו הוא נסע עם מזוודה שהיו בה 50 מסמכי הגנה שוודיים מזויפים ללא שם. הוא הצליח, איכשהו, להתגנב עם המזוודה באמצע הלילה למחנה עבודה, מילא שם שמות של יהודים שהיו במחנה, וכך לאט לאט, מבלי שתתגלה המרמה, יצאו היהודים אחד אחד מהמחנה, בטענה שזה עתה שלחו להם את מסמך ההגנה.

גם לדודתו, סבתי ע"ה, ולבנה, דודי שיחי', הוא ארגן ניירות מזויפים של גויים, על פיהם הם הוגדרו כפליטים, וכך ניצלו…

תמיד נשא על גופו זוג תפילין, והניחם כל יום. יום אחד, ב'שלישי בדצמבר 1944', הוא עצר במשרוקית שהיתה לו כמתחזה לסדרן בתחנת הרכבת, רכבת מלאה באלפי יהודים שהיתה בדרכה לאושוויץ… בליבה של הפעולה האמיצה הוא נעצר, ותיכף ומיד זרק את התפילין מעל גופו, כדי שחלילה לא ייתפס כיהודי. אותו יום, היה היום היחיד בחייו שבו לא הניח תפילין. בערב הצליח בחסדי שמים להשתחרר מן המעצר, ולמחרת כבר השיג תפילין חדשות והמשיך להניחם בדבקות בכל יום. אך עובדה זו שיום אחד בימי חייו לא הניח תפילין, לא נתנה לו מנוח, ומאז ועד סוף ימיו היה צם בכל שנה 'בשלישי בדצמבר'.

באחת השנים אמר לו אבי שיחי': מדוע אתה צם לפי תאריך לועזי? בקלות אפשר לברר מה היה התאריך העברי של השלישי בדצמבר 1944… ואכן הבירור העלה שהתאריך העברי היה י"ז בכסליו תש"ה. הוא שמח מאוד על העדכון, ומאז היה צם בכל שנה בי"ז בכסליו. אך מכיון שכנער בשואה היה רגיל ללוח הלועזי, התאריך העברי לא נקבע במוחו, ומידי שנה בתקופה זו היה מתקשר לאבי לברר מהו התאריך העברי של ה-3 בדצמבר 44.

שנה אחת כשכבר היה זקן מופלג, מעל גיל שמונים, כשהתקשר לאבי לברר שוב את התאריך העברי, ניסה אבי לשכנעו שלא יצום. "למה לך לצום? הרי הרבה אנשים לא הניחו תפילין במשך המלחמה שנים רבות, אתה ברוך ה' זכית להניח בכל יום! יום אחד נאנסת ולא הנחת, למה לצום?! אדרבה, תודה לקב"ה על שהצלחת באורח פלאי מעל הטבע להניח בשאר הימים…!"

הוא קטע את דברי אבי, ואמר: "חיים! (שם אבי) תגיד לי מה התאריך העברי! אם לא תגיד לי, אצום כל השבוע…!"

אבי, בהכירו את האיש ידוע שהוא עשוי לממש את איומו, ולכן נאלץ לומר לו את התאריך העברי…

כל ימיו מאורעות השואה לא משו מזיכרונו, לא חלילה כדי להתלונן ולהתעצב אל ליבו. הוא ביכה תמיד את גלות השכינה ובזיון העם היהודי, וכל ימיו לא ישן על מיטה רגילה עם מזרון, אלא על מיטת סוכנות כשעליה קרש דק…

הוא פרסם חלק קטן מפעולותיו בשואה בספר "יד ההשגחה בעמק הבכא". מטרתו בהוצאת הספר לא היתה כדי לפרסם את מעשיו וגבורותיו, הספר כולו נכתב תחת שם בדוי. כל ענינו של הספר היה כדי להוציא מלבם של אלו הטוענים: 'היכן היה הקב"ה בשואה…'. בספר הוא מוכיח בצורה ברורה ומוחשית שהקב"ה ליוה אותו ואת הסובבים אותו על כל צעד ושעל, ויד ההשגחה, היתה גם היתה, אף בעמק הבכא…

כבר משחר ילדותו היה מבקש ה', יראת שמים פנימית בערה בו, והוא חיזר אחר דמות מיוחדת שתדריך אותו ותסלול לו דרך בעבודת ה'. בדרך פלאית הוא הכיר את האדמו"ר רבי אהרן ראטה זי"ע, בעל ה'שומר אמונים', ודבק בו בכל נימי נפשו, בדרכו ובספריו עד סוף ימיו.

רצונו העז לעבור לישיבה ב'חוסט', וסיפור התקשרותו לרבי אהרן ראטה, לא מצאו חן בעיני אביו שנמנה על חברי 'שבע קהילות'. שהבן שלו יהיה חסיד?! לא בא בחשבון! הוא קרא לבנו לדין תורה אצל הדיין בעיירתם 'נובה-זמקי', או ביידיש – 'נייהייזל', הגאון רבי אברהם שטרן זצ"ל, שהכריע ש'הוי גולה למקום תורה' ומותר לו ללכת ללמוד ב'חוסט', אף במחיר שיתקשר לרבי אהרן ראטה…

אהבתו לכל יהודי באשר הוא, הביאה אותו להפיץ את כל ספרי רבו. הוא הדפיס ספרונים קטנים שקל לשאתם בכיס, באלפי עותקים, כדי שכולם יזכו לאור לו זכה הוא.

פעם באתי עם קבוצת תלמידים, חוזרים בתשובה מישיבת 'אהבת אהרן', לטיש ב'תולדות אהרן'. ר' משה פגש אותי, ואחר מילות נימוסין קצרות והזמנה ל'שלום זכר' של ה'נכד של הנכד' שלו, הוא הבחין מיד בקבוצת התלמידים שלידי. עינו החדה הבינה כי יש כאן 'מבקשים', הוא ריכז אותם באמצע בית המדרש, בלי להתייחס כלל למראה השונה שלהם, סיפר להם מעט על מאורעות השואה שעבר, אך בעיקר הלהיבם לעבודת ה', לתפילה, לאמונה וליראת שמים.

כזה הוא היה, דעתו מעורבת עם הבריות, ובכל הזדמנות 'מכר' את מרכולתו הרוחנית לכל החפצים לקנות.

הוא שמר על עקרונותיו בקנאות יתירה, אך יחד עם זאת ידע שיש אחרים שאינם סבורים כמותו, והתנהל איתם באהבה רבה ובתבונה יתירה.

לפרנסתו ניהל חנות מוצרי חשמל. יום אחד כשהייתי בחנותו, נכנסו שני אנשים שחזותם העידה שאינם שומרי תורה ומצוות, והייתי עד לדו-שיח מוזר הבא:

"משה! מה ניקח היום?" הם שאלו אותו בידידות.

"היום אתם לא צריכים לקחת כלום" – אמר – "נולד לי הבוקר נכד, מגיע לי מכם הרבה: דמי לידה, ביטוח לאומי, ואני לא לוקח כלום, אז הבאתי לכם מספיק"… מימיו לא נהנה מכספי המדינה, גם תעודת זהות לא היתה לו.

הם חייכו בהנאה, ואמרו: "משה! בכל אופן, לא נצא בלי כלום…"

"נו, טוב, אין ברירה. קחו משם למעלה את המיקסר הזה…" וטרם שיצאו, עוד הספיק לדבר גם איתם בענייני יראת שמים ועל הצורך בשמירת תורה ומצוות. לאחר שיח ידידותי לקחו את המיקסר והלכו…

כשיצאו, שאלתי אותו: מי הם היו, מה היה הדו שיח הזה?

"אלו פקחים ממס הכנסה" – הסביר – "אני הרי לא רושם כלום ולא מדווח כלל, חלילה… מדי פעם הם באים ומעקלים משהו… יש באמתחתי כסף לא ממש כשר שאיני רוצה ליהנות ממנו, כשלא תהיה לי ברירה והם ירצו דווקא כסף, אתן להם את הכסף הזה…."

הנעימות והחן ששררה בין המעקלים והמעוקל, אפיינה את אופיו המיוחד. עקרוני וחד משמעי, מחד, בלי פחד ומורא, אך נחמד ונעים הליכות, מאידך. אהבת ה' שהיתה בליבו, הקרינה והבעירה גם אהבת הבריות.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.