"וחיו ולא ימותו" (ד', י"ט)
בטבעו אוהב האדם לקבל, ולא לתת. בנובהרדוק אמרו, שאם אדם מקדימך בברכת "צפרא טבא", בידוע שהוא עומד לבקש ממך הלוואה. לכן משרישים שיותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית (רות רבה ה, ט). ועד לגאולה, שאמרו שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה, שנאמר ישעיה א, כז): "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"!
ובענין זה, ספור-
מעשה בשני קמצנים שנועדו יחדיו. אמר האחד לחברו: "אומללים אנו, אין לנו לא עולם הזה ולא עולם הבא–
עולם הזה אין לנו, כי איננו מפרגנים לעצמנו דבר. לבושים קרעים ואוכלים פסולת. חיים בזבל, ואוגרים רכוש בלא להנות ממנו. ועולם הבא אין לנו, כי ידנו קפוצה לצדקה ולכל דבר שבקדושה!"
ענהו חברו: "הן לא תכחיש, שעונג החיסכון גדול ורב מכל עונג אחר בעולם! ובענין עולם הבא, מצאתי עצה-
איני מושיט יד לאיש, לשום דבר בעולם. לא ללחיצת יד, ולא להושטת דבר. נדר נדרתי, ואני שומר עליו בהקפדה. אי אפשר לבוא אלי בטענות. לא רק לצדקה ידי קפוצה!"
פיקפק חברו: "איני בטוח שיתחשבו בכך בעולם העליון. בוא ותיתן תקיעת כף, שכאשר תגיע לשם תחזור ותספר לי, בהקיץ או בחלום, מה נעשה בדינך".
ענהו: "תקיעת כף לא אתן, שהרי נאמן אני לנדרי. אבל מבטיחך אני".
השנים עברו והלה התבקש לבית עולמו. כעבור זמן נגלה לחברו בחלום, ופניו שחורות כשולי קדירה. החבר הבין הכל: "ובכן, לא התחשבו בנדר".
"דווקא התחשבו", ענה. "אבל שאלו: לפני כמה שנים רחצת בנהר ונגרפת לשבולת מים. אחד חרף נפשו להצילך. הושטת ידך ומשה אותך-
ואיך זה הושטת יד?!"
התקוממתי : "מה השאלה, הרי בכך הציל את חיי! על דעת כך לא נדרתי!"
אמרו: "והצדקה, הרי נאמר בה: 'וצדקה תציל ממות' (משלי י' ב. יא, ד). גם היא מצילה חיים, מדוע לגביה נדרת! הלא יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. גם הצדקה לטובתך, מדוע עבורה לא הושטת יד?"
עצתי לך, נדור כמוני-
אך אל תלך אל הנהר…
ועל בשרי למדתי זאת, שכל מה שהאדם עושה, עם עצמו הוא עושה, וכגמול ידיו יעשה לו, ובדידי הוה עובדה –
בתקופת העליה הגדולה מארצות המזרח העבירו רבבות על דתם. כלאום במחנות עולים, וההנהלה סידרה את היציאה לעבודות הדחק בפרדסים ובסלילת הכבישים, שתגמלה בפרוטות המחיה. והזהירו, שמי שיתבע חינוך תורני לבניו לא ישובץ בעבודה וירעב ללחם, אך מימשו איומיהם.
כשהיהדות הנאמנה דרשה שיינתן לילדי העולם הדתיים חינוך כרצונם, נענו שאין לכך דרישה! ה"חזון איש" זצ"ל ביקש מהרב דסלר זצ"ל שישלח פעילים למחנות העולים, לברר מי מהם מעוניין בחינוך תורני ולהציל בניו. נשלחתי עם כמה מחבריי. הגענו למחנה עולים, לא הרחק מראש העין. מובן שכניסתנו לא הורשתה. באנו להתסיס, כביכול. להסית ולהמריד. סיירנו סביב, המחנה היה מגודר בגדרי תיל. אחד הבחורים הגביה מעט את הגדר, וזה לא הספיק. חברו מצא מוט ברזל וחפר מעט. זה כבר הספיק בדוחק. ומי יוכל להשתחל פנימה במחפורת כה צרה? רק אני…
גם זה לא היה פשוט. שכבתי לארץ, וזחלתי. דחקתי את הראש, ודחסתי אחריו חצי גוף, והבחינו בנו.
שעטו לעברנו ברכבם. החברים מיהרו להימלט, ואותי משכו פנימה. היכוני במרץ ודחפוני למשרד ההנהלה.
החלטתי שאם ברצוני לצאת מכאן חי, וזו לא היתה הלצה, חייב אני להרגיעם. כיצד? אעמיד פנים שאיני יודע אלא אידיש. והרי זה מופקע, לשלוח דובר אידיש לשכנע יהודים ספרדים. הכלל, המטירו עלי שאלות: מי שלח אותך, מי עומד מאחוריך, ואני באחת: "אידיש!"
נבוכו. היו אלו בני קיבוצים, צברים שורשיים.
חיפשו בכל המחנה, ומצאו פקיד אחד שהבין אידיש. הביאוהו. ראיתיו, ואורו עיני! –
בסיומה של מלחמת העולם השניה שוחררתי מסיביר במסגרת הסכם בין רוסיה לפולניה על החזרת הנתינים הפולניים למולדתם. נסעתי דרך גרוזיה והגעתי לסמרקנד. הרעב היה נורא. אנשים מתו ברעב. יום אחד השגתי צלחת גדושה באטריות. לפתע פנה אלי הבחור שזה עתה נכנס למשרדי מחנה העולים. באידיש שוטפת התחנן: "אנא, הצילני. עומד אני לגווע ברעב !" אמרתי: "גם אני רעב!" והוא ענה: "אתה ממשיך בדרכך, ומחר תשיג אוכל. אני נשאר כאן ואין כאן אוכל!" ראיתי שהוא אכן במצב של פיקוח נפש, ומסרתי לו את הצלחת. הוא התנפל בלהיטות. אטריה לא הותיר!
והנה, כאן פגשתיו. הוא מייצג את הנהלת המחנה, ואני בא במחתרת…
מיד המטירו עליו הוראות: שאל אותו כך, ושאל כך. אמר: "תנו לי לנהל את העניינים בדרכי". התחלנו לשוחח, ולא הבינו מילה. אמר לי: "רצוני לעזור לך, תן לי עצה כיצד"… מובן שחייב הוא להצטייר כעומד מעבר למתרס. אמרתי לו כיצד.
חבריו עמדו סביבו. שמעו ולא הבינו דבר: מה אמרת לו? מה הוא ענה?
אמר להם: "אין לכם מושג את מי תפסתם, הוא אחד מראשי הפעילים האדוקים. הבהרתי לו שגורלו בידינו, ואני מוכן לשחררו בתנאי אחד: שיתלוה אלי מאוהל לאוהל, ואני אציגו בפני העולים ואזהירם מפניו ומפני שכמותו!"
"טוב הדבר!" אמרו.
וכך סובבנו מאוהל לאוהל, ובכל אוהל שאלתי בעברית צחה האם מוכנים הם לרשום את בניהם לחינוך תורני כמסורת אבותיהם, ובסופו של הסיבוב היו בידי למעלה מששים שמות של בנים להורים יראי שמים החפצים לחנך בדרך האבות. רק אז נזרקתי בבושת פנים בליווי בעיטות ואזהרות שלא אעז עוד להראות שם פני. חזרתי לבני ברק אל חבריי, וערכנו רשימה מסודרת בתביעה לרישומם בחינוך תורני.
כשהגעתי לבני ברק, עטו עלי חברי: "איך הצלחת לסדר אותם?"
תמהתי: "מי גילה לכם שהערמתי עליהם?"
וסיפרו: מיד כשהגענו לבני ברק, סרנו אל ה"חזון איש" וספרנו נרעשים: "הם תפסו את יענקלה גלינסקי!"
ה"חזון איש" שמע, חייך, ואמר: "לא הם תפסו אותו, אלא הוא תפס אותם!" והבינו שהערים עליהם, אלא שאינם יודעים כיצד…
סוד ה' ליראיו!
אבל כיצד נתגלגל הדבר? על ידי צלחת איטריות!
(מתוך 'והגדת' – הגדה של פסח)
מעניין...
אבל הושטת יד שייכת בגברא ולא בחפצא, לכאורה יש פה שבועה ולא נדר