יום אחד הציע לי חברי להצטרף אליו לשיעור תורה. באותה עת זה הדבר האחרון שעניין אותי, עשיתי זאת יותר כטובה, אלא שלא לקחתי בחשבון את העובדה שהשיעור יהיה מרתק ויותיר אצלי טעם  של עוד…

שמואל גרינוולד

ריחוקה היחסי של 'באר-יעקב' ממרכזי הקהילות החרדיות, כך נדמה, רק היטיב עמה. תחלופנה כמה עשרות שנים מאז תונח אבן הפינה על פי 'הבאר' על ידי הרב יצחק בן יעקב בשנת התרס"ח – מלפנים רבה של 'דגאסטן' ש'בקווקז' – אשר שמו נחקק לעד על היישוב, ועד שתיפתח כאן הישיבה הראשונה. החל מאותה עת לא פסקו ישיבות מבתי באר יעקב.

הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא היה הנחשון להפיק מים מן הבאר, אחריו הגיעו הגאונים הגדולים רבי ניסים ורבי עמנואל טולידאנו, ועמם הגאון רבי אליהו רפול והגבירו את זרימת הנחשול, שעם השנים רק הולכת ומבקיעה עוד ועוד סכרים. ברבות הימים, תעתיק ישיבת 'גרודנא' אף היא את משכנה אל פי הבאר.

אך טבעי יהיה זה, שכאשר יתור ארגון 'אחינו' אחר סביבה מתאימה שממנה יוכלו להרוות את צמאונם עדרים נוספים, תספק להם הבאר הבלתי נדלית את מבוקשם.

'אהל סעדיה', זהו שמו של בית הכנסת השוכן בצל של ישיבת 'נווה ארץ', כאן קבעו את משכנם מאז נפתחה שנת הלימודים 'אחינו' נערי ישראל מערי הסביבה: רחובות, רמלה ולוד. כאן פועל כישיבה לכל דבר, אחד מאותם בתי מדרשות שבהם נשמע קולם של אחינו הצעירים בני אברהם יצחק ויעקב, אשר הותירו מאחוריהם חיים של הבל וריק, והצטרפו ללגיונה של תורה. כאן הם ממלאים את כריסם בסוגיות הש"ס, תוך שהם רוכשים לעצמם מושגי יסוד שעד לפני זמן לא רב היו רחוקים ממגרש המשחקים שלהם, כרחוק רמלה מפומבדיתא.

•••

"…אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא ליה", חושף ר"מ הישיבה הרב אריה מונק עם תלמידיו את מטמוני הסוגיא, "…כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו…".

הצטרפתי לשעה קלה לחדר השיעורים לצדם של לירז, שנהב, יניב ועומר, והטיתי אוזן לדבריו של מגיד השיעור. הם נמצאים כאן בקושי מספר חודשים, אולם, במרכז עולם המושגים שלהם, כך אני נמצא למד, ניצבות הוויות אביי ורבא, ובסוגיא דידן גם שמואל הרמתי.

בסיומו של סדר א' בקשתי להתחקות אחר הדרך שעשו משלחן הכיתה בתיכון ועד לספסל הישיבה, הצעתי להם ללמוד יחד על אותם רגעים מכריעים שבהם נפלה אצלם ההחלטה הגורלית להחליף את שיעורי האלגברה בסוגיות בבא קמא. שפיק אשר מרמלה, בן למשפחה של יוצאי עיראק, נמנה עד לפני שנה על תלמידי בית ספר החילוני 'רעות':

"אני הגדול מבין שבעה אחים. הבית שלנו היה מסורתי. זכיתי שהסנדק בברית שלי היה הרב כדורי. משפחתו של סבי היתה מיודדת עם משפחתו של הרב עוד בעיראק. נחשבתי לתלמיד מצטיין, זאת, כנערים רבים בני גילי, נהגתי לבלות את השעות שלאחר הלימודים דוקא ברחוב, דבר שנתן את אותותיו על התנהגותי. נסחפתי אחר הרוח שנשבה בסביבה ויחד עמה נסחפה גם שמירת השבת ויתר הדברים שעליהם הקפידו בבית.

יום אחד הציע לי חברי עמיאל פרץ להצטרף אליו לשיעור תורה במדרשה שמפעיל ארגון 'לב לאחים' בשכונת 'גני דן'. באותה עת שיעור תורה היה הדבר האחרון שעניין אותי. עשיתי זאת יותר כטובה בשביל החבר, מה גם שהייתי די משועמם. אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול לקרות, אלך פעם אחת, לכל היותר, ארגיע את המצפון…'. אלא שלא לקחתי בחשבון את העובדה ששיעורו המרתק של הרב יהודה דיין בהלכות שבת יעורר את סקרנותי ויותיר אצלי טעם טוב של עוד.

חלפו שבועיים ושוב אני מוצא את עצמי צועד בעקבות החבר אל השיעור של הרב דיין, וכדי שלא 'אסחף', אמרתי לעצמי: שבוע כן, שבוע לא.

חלפה תקופה ואני מוצא את עצמי צועד עם דוד שלי לבית הכנסת לתפילות מנחה וערבית, חולף זמן נוסף ואני מוסיף לרשימה גם את תפילת שחרית. עם הזמן הפכתי לאחד מן המתפללים הקבועים. יום אחד ניגש אלי אחד המתפללים ומספר לי על הישיבה שנפתחה בבאר יעקב, "אני חושב שהיא יכולה להתאים לך", ייעץ לי.

כיום, לאחר מספר חודשים שבהם אני שוהה כאן בישיבה, אני זוכה לתמיכה גם מההורים. החברים, שעמם הייתי מבלה את זמני, מביטים עלי בהערצה, חלקם מביעים את רצונם להצטרף אלי", משתף אותי שפיק בזכות הגדולה שנפלה בחלקו.

•••

השיחה עם שנהב אטיאס מרחובות החלה בצורה תמימה כדרכן של שיחות גישוש סתמיות: 'מהיכן ברחובות?' שאלתי, 'רחוב שמעוני 4', השיב שנהב, 'אז אתה שכן של רב העיר הגאון רבי שמחה קוק…', קבעתי.

"גדלתי כילד חילוני", מרחיב שנהב, "לא ידעתי הרבה על רבנים. אמנם המראה של הרב דיבר בעד עצמו, הבנתי שהוא אדם מיוחד… לא יותר מכך. היום אני מבין שנפלה בחלקי זכות גדולה.

על מנת להבין עד כמה גדולה הזכות, עלי לחזור לאחור, אל אותו יום שבו פגש אחי הגדול שהיה אז כבן 14, את שכננו הרב קוק במדרגות. הרב התעניין לשלומו, האיר לו פנים, ואתגר אותו בשאלה: אולי תרצה ללמוד איתי?

למעשה, לא היה כל היגיון בשאלה הזאת, מה הסיכוי שנער הרחוק מיהדות, יגלה ענין בלימוד משותף עם רב חרדי שעשרות רבות של שנים מפרידות ביניהם. למרבה ההפתעה, אחי הביע את הסכמתו. 'מתי תהיה מעוניין להתחיל?' שאל אותו הרב, אחי אמר לו: 'עכשיו'.

הרב קוק כל כך התפעל מתשובתו, היה בטוח שיתחמק, והנה, אדרבה, הוא מגלה את רצונו לעשות זאת תיכף ומיד. תיכף הזמין אותו להיכנס אליו הביתה, והתיישבו ללמוד בצוותא.  הפעם הזאת גררה אחריה פעם נוספת, שאחריה קבעו ללמוד יחד פעם בשבוע.

מהר מאד ניכרה השפעתו של הלימוד על אחי, הוא החל לצעוד ברחוב עם כובע מצחייה ואפילו עם ציצית מתחת לחולצה.

ומה אומרים החברים, ואיך מגיבים ההורים?

שנהב: אמא דוקא קבלה אותו בצורה חיובית. היא הגיעה מבית מסורתי. לאבא היה יותר קשה. נחזור אל אחי בהמשך.

אני הייתי אז בכיתה ה', וההתקרבות שלו החלה להשפיע גם עליי, התחלתי לשמור שבת בעקבותיו. התחלתי גם ללכת למדרשה, ובינתיים לא שיניתי את סגנון החיים שלי. החברים זיהו אצלי שינוי, ידעו שאני נוהג ללכת למדרשה. אבל כששמעו שאני שוקל ברצינות לשנות מסלול, ובסיום כיתה ז' ללכת לישיבה, לא ידעו איך לעכל את הדברים. היו בטוחים שמשהו השתבש אצלי.

במקביל, החלו מופעלים עלי לחצים מצד בית הספר, ניסו 'לעזור' לי לקבל החלטה להתקדם במסלול המקובל.

'אני רוצה לעשות מה שהלב שלי מרגיש', פטרתי אותם.

בשלב זה נכנס אחי לתמונה. הוא כבר הספיק להתקדם. בינתיים, נכנס ללמוד ב'נווה ארץ' והפך לבחור ישיבה לכל דבר וענין.

בדיוק אז התלבט הרב מונק, שהוא הר"מ שלי כיום בקשר לפתיחת הישיבה,  אחי הכיר אותו מהישיבה ופנה להתייעץ עמו בקשר אלי. 'הנה', אמר לו הרב מונק, 'הוא יהיה הראשון, בזכותו תיפתח הישיבה…'.

הישיבה נפתחה בקיץ שעבר עם שלושה בחורים ומאז אני כאן, בתחילה היא פעלה לצד 'נווה ארץ', מאוחר יותר בעקבות הביקוש הגובר עברה לכאן, לבית הכנסת הסמוך.

מעבר לזכות הגדולה שנפלה בחלקי להפוך לתלמיד ישיבה, הרי שאני גם חש את עצמי כמייסד הישיבה", משתף אותי שנהב בתחושותיו.

•••

שפיק, שנהב ולירז הינם רק שלושה מתוך חבורה גדולה ומגובשת של בני נוער, שהחליטו להפוך לבני תורה, איש לא כפה עליהם לעשות זאת. הם זיהו את ההזדמנות, והחליטו לקפוץ על העגלה ברגע הנכון. כמותם נמצאים פה ושם ובכל פינה רבים וטובים שיכלו גם הם להימצא במקום הרבה יותר בטוח, אילו רק היו נחשפים אל 'אחינו' המצפים להם בזרועות פתוחות.

הרעיון שניצב מאחורי המקום הינו: להכין אותם במשך תקופה בת שנה או שנתיים ללימוד באחת מן הישיבות הקדושות, כך זה מתנהל כאן בבאר יעקב וכך זה מתנהל ב15 הישיבת שמאחורי הקמתן או שגשוגן עומד הרב חיים גולדברג המכונה 'בולדוזר הישיבות של 'אחינו'

 

הרב חיים גולדברג, מה הוא סוד 'השבעת הקולמוס' בפתיחת הישיבות לצעירים מתחזקים?

האמת היא שהכל החל לפני עשור שנים כאשר במסגרת ביקור של משלחת ראשי 'אחינו' בביתו, פנה מרן ראש הישיבה הגראי"ל שליט"א ואמר לרבי דוד הופשטר שליט"א, שראוי לפתוח ישיבות לצעירים מתחזקים ולצעירים מבתי ספר תורניים העולים לישיבות קטנות.

בחודש אלול שלאחר אותו ביקור, כבר עמדו על תילן 2 ישיבות, האחת במודיעין עילית – ישיבת אחינו לבוגרי בתי הספר התורניים, והישיבה הקדושה אחינו בירושלים לצעירים מתחזקים, 2 הישיבות עושות חייל וזכור לנו לטובה ביקורו של רבי יצחק לונשטין ז"ל שהגיע לאחר שנה לשיחה בישיבת אחינו ואמר 'ראש הישיבה ביקש ממני ללכת לאות את שלום ילדיו'.

גילינו לפתע את הפוטצניאל הגדול, את הצימאון, את הצורך להשביע את רעבונם של הצעירים דווקא על ידי הבאתם אל מפתנה הישיבה.

בדיוק באותם ימים ביקרנו גם בביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א וכשסיפרנו על הקמת 'בתי חיזוק – מדרשיות' ברחבי הארץ, אמר הגרי"ש לראשי אחינו – דעו לכם שדרך היחידה לקירוב רחוקים שיש לו אחרית ותכלית – זה על ידי הושבתם על יד דף הגמרא.

מאז – מחייך הרב גולדברג בביישנות – אנחנו פשוט לא מפסיקים להקים ישיבות, והאמת היא שגם הצימאון לא מפסיק.

למדנו עם השנים שתכלית הקירוב היא בדיוק שילובם של 2 ההוראות הללו שקיבלנו מגדולי ישראל, להושיב את הצעירים המתחזקים ליד דף הגמרא – כבר בשלבי הקירוב הראשונים, ובמקביל לחתור להביאם אל מפתן היכלה של הישיבה – זו התכלית האמיתית, זה הקירוב האמיתי ולדבר הזה יש קיום.

המודל שעל פיו פועלות הישיבות הינו, מסגרת קטנה המספקת תחושה של בית, ומאפשרת מצד אחד – לנערים שזה עתה עזבו את ספסל בית הספר, החפצים להתקדם אל עבר המסלול הישיבתי בצעדים בטוחים, לעשות זאת באווירה ביתית ומבלי להתנתק כליל מן הבית, ומצד שני, לחיות את הווי הישיבה לאורך רוב שעות היום.

כאן הם נחשפים לעולמה של תורה באמצעות שיעורים יומיים ושיחות הנוגעות בנימי הנפש. חולף זמן והם חשים את עצמם בשלים להמשיך בדרכם אל השלב הבא, באחת מן הישיבות הקדושות המתאימות עבורם, כל אחד בהתאם לרמתו ולהתקדמותו.

וההורים, הם נותנים את הסכמתם?

הרב גולדברג: בשלב ראשון נדרשת מידה לא מבוטלת של שכנוע מצדנו. עבור מרבית ההורים עצם קיומה של מסגרת מעין זו, זרה לחלוטין למושגיהם ולאורח חייהם. על פי רוב, די בתקופה קצרה על מנת להפיג את חששותיהם. הם נוכחים לגלות עם שובו של הילד בתום יום לימודים את השינוי הנפלא שהתחולל בו, ונהפכים בעצמם לתומכים נלהבים שלנו. הם קיוו אולי לראות אותו מצליח בתחומים אחרים לחלוטין, אך ההגנה שילדם זוכה לה כאן בישיבה מפני פגעי החברה, שווה להם יותר מכל.

כבר חזינו בעינינו כיצד גם המתנגדים הגדולים, כשהם מגיעים הנה ליום הורים, ונחשפים מקרוב למידת ההשקעה ולטיפוח שבנם זוכה להם כאן, מבטאים בדמעות של אושר את שמחתם נוכח הצלחתו הרוחנית של בנם.

ומה שקורה כאן בבאר יעקב, זה מה שקרוב בכל מקום?

הרב גולדברג: בסך הכל מונה משפחת 'אחינו' כ-15 'אחים', הפועלים במתכונת דומה לזו שבה נוכחת כאן.

המציאות כאן, כמן גם בסניפים האחרים מלמדת אותנו כי אין גבול לדמיון. מה שנראה לפעמים כחסר סיכוי לחלוטין, הופך כאן לבר הישג. ההסבר לכך הוא: הסייעתא דשמיא המלווה אותנו. העידוד שאנו מקבלים מן התלמידים מזרימה בנו כוחות שלא ידענו על קיומם. קורה שאנו מפעילים מערכת שלמה של פעילים עבור נער בודד, ורק בחלוף זמן רב, אנו מבינים עד כמה הצדיק המאמץ את עצמו.

דוגמה למקרה שכזה קבלנו לפני תקופה:

בסניף בקרית-גת התקבלה שיחה מקצינת מבחן, שבו בקשה ליידע את הצוות על תלמיד כבן 17 הנמצא אצלם, אשר עמד למשפט על מקרה של אלימות, במסגרת אחד מתוך חמישה תיקים שתלויים נגדו.

"לא האמנתי ששינוי כזה יכול להתחולל אצל נער בגיל כה צעיר עם עבר כה גדול", ביקשה לשתף את הרבנים, "הוא היה אמור לקבל באופן טבעי כמה שנים לא טובות בפנים. הצלחתי בסיוע עדות אופי לבטל את כל הרשעותיו. לא זכור לי מקרה שכזה…", דיברה בשבחה של הישיבה, ולא שכחה לציין כי המקרה עורר הדים חיוביים במסדרונות בית המשפט, ולקידוש שם שמים שנוצר בעקבותיהם.

הבחור הזה שבעת הגעתו אלינו, הטיל מורא על כל סביבותיו, וכל דפיקה שלו על הסטנדר הדהדה למרחקים, הפך כיום לאחד מאנשי הצוות באחת מן המדרשות הפועלות בעירו, שם הוא משתמש בתכונותיו על מנת להטיל את השפעתו על צעירים הרואים בו מודל לחיקוי…