ומצ'ילה לברזיל: את המכתב הבא שלח אברך חסידי מברזיל למערכת 'מאורות הדף היומי' כבר לפני מספר חדשים, שם בחרו לפרסמו דווקא בעיתוי הנוכחי, בעיצומו של הטיפוס במעלה התלול של מסכת גדולה וארוכה כמסכת שבת, לחיזוק ולדרבון הלומדים המתמודדים עם המשימה המאתגרת והחשובה לאין ערוך.
הזדמן לי להכיר יהודי כבן שישים – כותב האברך במכתבו – תלמיד חכם, גם אמיד, הקובע עיתים לתורה באופן רציף. בכל רגע פנוי הוא שוהה בבית המדרש ולומד, וגם האנשים המבקשים אחריו כדי להתרימו לצרכי צדקה שונים, פונים לבית המדרש בו הוא שוהה ומבקשים את עזרתו. לב רחב לו. לא זו בלבד שהוא מסייע להם בממון, הוא גם משתדל לדאוג להם לסעודה הגונה, ובערוב היום, לא פעם הוא מלין בביתו משולחים, כדי שינוחו מעמל יומם המפרך.
יום אחד הוא סיפר לי: דע לך, כי בזכות המשולחים אני לומד את הדף היומי… המשפט הבלתי ברור שיצא מפיו, גרם לי לשבת לידו ולשמוע מפיו דברים, שלבסוף גם חיברו אותי אל הדף היומי. הסכיתו ושמעו.
המשולחים בברזיל עובדים קשה מאד. הגבירים אינם מתגוררים באזור אחד, ויש לטרוח ולנסוע ממקום למקום כדי לאתרם. בסוף יום שכזה המשולח מותש לחלוטין, ולא פלא.
יהודי תלמיד חכם זה הבחין, כי רק היהודים אשר קבעו את נפשם עם הדף היומי, מסוגלים לפתוח גמרא בסוף יום עבודה מתיש וללמוד את הדף היומי. האחרים, אינם מסוגלים!
אין זו גוזמה. הראש כואב ממאמץ ומחום, הרגליים דואבות, על ההרגשה אין צורך להרחיב את הדיבור, והמיטה המרווחת היא המפלט היחידי לפני היום החדש העומד להתרגש עליהם – ובכל זאת, לומדי הדף היומי אינם מוותרים, או יותר נכון, אינם מסוגלים לוותר.
עם כל הקשיים, הם פותחים את הגמרא, פוערים את עיניהם הלאות, מתחברים אל הגמרא ואגלי טל של חיים מורעפים עליהם ומרווים את נשמתם.
1/247