"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (גיטין נז:)
מגיד מישרים הרה"ג ר' בערל ווין נקלע לבית כנסת שלא בשכונת מגוריו בירושלים. ממש מולו התיישב אדם בהיר שיער עם שלושת ילדיו שהיו דומים לו. הרב ויין לא יכול היה להתעלם מהמחשבה שעלתה בראשו – המראה שלהם 'ארי' לחלוטין!…
לאחר התפילה הציע לו ידיד להאזין לסיפורו האישי של האיש, ששמו היה אברהם. הוא נולד בגרמניה לאדם שהיה קצין ביחידת העלית של הגסטאפו, יחידת הרג שנודעה בשם "יחידת ראשי המוות". שנים רבות לאחר המלחמה נלכד אביו ונידון לעשר שנות מאסר. אביו מעולם לא דיבר על עברו, וכשנתפס, קרא בנו על פשעיו בעיתון. "הגילוי שאבי חי חיים כה מפלצתיים, היה מזעזע", תיאר הבן.
בעקבות זאת פיתח הבן ענין רב בנושא השואה, עד כדי שהחליט לבקר בישראל על מנת להכיר את העם הנרדף. כעבור מספר שנים בארץ החליט להתגייר. בהמשך התגלגלו העניינים שהוא הגיע עם ילדיו לבקר את אביו הקשיש. הלה התבונן בכיפות ובציציות של שלושת נכדיו והוכה בהלם…
בשלב זה החליט הבן לברר כיצד זכה אדם שכזה לשלושה נכדים יהודים עטורי פאות. "שאלתי אותו ישירות מה עשה, שהביא לו מזל טוב שכזה. הסברתי לו שאנו היהודים מאמינים שיש השלכות לכל מעשינו, ושמעשינו נמדדים בקפדנות. הוא התבונן בי והרהר בשאלה.
"'אני לא יכול לחשוב על שום דבר יוצא דופן', השיב, 'אבל פעם בפרנקפורט, כשאספנו את היהודים, היתה לי הזדמנות להציל את חייהם של שלושה ילדים יהודים שהסתתרו בבית יתומים קתולי. משום מה הם עוררו בי חמלה, הם נראו כה אבודים ואומללים, שריחמתי עליהם והנחתי להם להימלט'".
ואז אמר לו הבן: "אתה יודע, אבא, אילו היית מציל ארבעה ילדים, ייתכן שהיו לך היום ארבעה נכדים"…
המעשה הובא במוסף שבת קודש של יתד נאמן, מתוך אוסף מאמריו (בשפה האנגלית) של הרב ויין. בהקשר לכך הביאו שם את דברי הספרי זוטא פ"ז בענין ירבעם בן נבט: "מכאן אמרו מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ומידה זו נוהגת בכל משפחות האדמה, בין בישראל בין באומות העולם". היינו, שדי בכך שהאדם זכאי רק בדבר מסויים, כדי שתתגלגל על ידו זכות.
צריכים להבין אפוא, איזו זכות היתה להמן – הרשע הגדול שביקש להשמיד ולהרוג כל את היהודים – שבני בניו למדו תורה בבני ברק? ובפרט שלכמה דעות בחז"ל הכוונה היא לתנא הגדול רבי עקיבא?
המגיד מדובנא המשיל על כך משל לבן מלך, שנתקעה עצם בגרונו וכמעט נחנק, ועבר שם אדם רשע, וכשראהו משתעל ונאנק, הכהו בערפו בחוזקה על מנת להמיתו, אך למרבית הפלא הציל בכך את חייו, כי על ידי מכותיו יצאה העצם מגרונו. משהביאו את משפטו של אותו אדם לפני המלך, פסק את דינו כך: הוא עצמו ייהרג, משום שהכה את בן המלך בכוונה להמיתו, אולם בניו יהיו סמוכים על שולחן המלך, מידה כנגד מידה, כפי שהוא הציל את בן המלך… כך גם לגבי המן, הוא עצמו צריך להתלות על שרצה להרוג את היהודים, בני המלך, אולם כיוון שעל ידי מכותיו וגזירותיו חזרו ישראל בתשובה וקיבלו עליהם את התורה שבעל פה, זכה שבני בניו יהיו סמוכים על שולחן המלך, ויצא ממנו רבי עקיבא שהעמיד את התורה שבעל פה בעם ישראל.