"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כ"ז, כ')
כדי שיוכלו להפוך ל"שמן זית זך כתית למאור", עוברים הזיתים תהליך ארוך ולא פשוט: כותתים אותם, כותשים אותם, הם סופגים מכות ונלחצים… עוברים עליהם קשיים, משברים וניסיונות לא פשוטים, אך מה התוצאה? הם מתרוממים, משתבחים ונעשים שמן זית זך. או אז זוכים הם שישתמשו בהם להדלקת המנורה בבית המקדש, שימשחו בהם את כלי המקדש, את הכהן הגדול ואת המלך.
אף האדם עובר לעתים "כתיתה וכתישה" וסופג מכות, אך תהליך זה מיועד לרוממו ולהשביחו.
הרב שהתבייש – יצליח!
רבה של אחת מעיירות אירופה נפטר. הרב היה תלמיד חכם גדול, ואנשי העיירה חפשו רב חדש, שיוכל למלא בהצלחה את מקומו של רבם הנערץ. רבים חפצו לזכות במשרה הנכספת, אך לאחר ברורים ודרישות, נותרו רק שני מועמדים. אחד המועמדים היה חסידו של אדמו"ר מסויים, שחלק מאנשי המקום היו אף הם בני עדתו.
שני המועמדים הוזמנו לדרוש בשבת לפני הקהל. הרב החסיד דרש דרשה נפלאה, שפתיים יישק, והפגין בקיאות וכושר דיבור נפלאים. ואלו משנהו, שהיה שוקד תמיד על תלמודו ולא הורגל בנשיאת דרשות, גמגם מעט בתחילת דרשתו מחמת אימת הצבור. גיחוכים וצחקוקים נשמעו מכוון ריקנים שבקהל, ועל אף שהושתקו בתוקף, נגרמה לרב בושה גדולה, ואת המשך דרשתו נשא בשפלות רוח.
לאחר השבת הגיעו החסידים, אנשי המקום, אל האדמו"ר. בשמחה גדולה תארו הם בפניו את ההצלחה שנחל הרב החסיד. "אין ספק" – הם אמרו לאדמו"ר – "שהרב המועדף עלינו ייבחר, ובפרט שהרב האחר גמגם, ונחל בושה גדולה"…
שמע זאת הרבי, ולהפתעת כל הנוכחים אמר: "אם הרב השני נחל בושה גדולה בעיצומה של דרשתו, אות היא שה' יתברך יהיה אתו, ויעלהו מעלה מעלה, כפי שאומר שלמה המלך ע"ה במשלי (ג', י"ב), 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'".
ובאמת כך היה, דווקא אותו רב, שנחל בושה בעת דרשתו, הוכתר לרב העיירה.
לעולם אל יתייאש אדם מנפילות, לפי שדווקא הנפילה מהווה סימן שהקב"ה חפץ בו, ועתיד להעלותו ולרוממו מעלה מעלה.
הלעג – מתנה משמים
מסופר על ה'חפץ חיים' זצ"ל, שיום אחד עלה במדרגות, ולפתע החליק ונפל מחמת קליפה שהושלכה שם. אנשים ריקנים שנכחו במקום, ולא ידעו שהנופל הנו ה'חפץ חיים', גחכו למראה הזקן שנפל אפיים ארצה מולם.
ה'חפץ חיים' קם, ראה את לעגם ושמח שמחה גדולה…
שאלוהו תלמידיו: "רבנו, לשמחה מה זו עושה?"
אמר להם ה'חפץ חיים': "היום קבלתי מתנה מן השמים – אנשים לעגו לי בעת שנפלתי ברחוב… הצער הזה הוא כפרה גדולה, ואיך לא אשמח?"
ישמע חכם ויוסף לקח!
***
"וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כ"ח, ל')
תשובה אמתית – רק מאורים ותומים
פרש רש"י: "את משפט בני ישראל – דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו, אם לעשות דבר או לא לעשות".
ובגמרא (יומא עג ע"א) אמרו: "אורים ותומים – אורים שמאירין את דבריהם, תומים שמשלימין את דבריהם".
אנחנו מוצאים, שהנביאים ומלכי ישראל שאלו באורים ותומים ולא סמכו על חכמתם, על אף שהייתה גדולה מאד.
נאמר על יהושע בן נון (במדבר כ"ז, כ"א): "ולפני אלעזר הכהן יעמד, ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבאו, הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה".
גם חלוקת הארץ לנחלות השבטים נעשתה על פי אורים ותמים. שמואל הנביא בחר בשאול המלך על פי האורים ותומים. ודוד המלך שאל באורים ותומים בכל ענייני המלחמה, כגון: "האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר ה' אליו, עלה. ויאמר דוד, אנה אעלה? ויאמר חברנה" (שמואל ב ב', א').
גם לגבי סיבת הרעב הכבד, אשר בא על ישראל, שאל דוד באורים ותומים ונענה על ידיהם (שמואל ב' כ"א, א'): "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים".
כאשר שאלו ישראל באורים ותומים, קבלו את התשובה האלוקית, האמתית. באופן זה התבררו שאלותיהם, ועל פיו נעשו כל ענייני הצבור החשובים בעם ישראל.
כאשר אדם מחליט בעצמו, על פי חכמתו, עלול הוא לסטות מן האמת סטייה גדולה וחמורה. וכל כך למה? – מחמת הנגיעה האישית.
כל כוחות השכל משועבדים לנגיעה
הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, בספרו 'מדרגת האדם' (חלק דרכי התשובה) מזהיר מפני ההשפעה הגדולה וההרסנית של הנגיעה האישית, וזו לשונו:
"ועד כמה עלול להיות מטעה חשבון האדם בענייני השלמות, בגלל נגיעה דקה מן הדקה, שבכוחה להשפיע אפילו על האנשים הגדולים ביותר, ולמצוא טענות לצד הנגיעה…
"כן בכל עניני התורה, אם יבקש שמה האדם עם נגיעתו, אף אם ישוטט בכל רוחב ועומק של התורה, לא ישאב ממנה רק לפי מדת כלי נגיעתו. כי זה כח הנגיעה וגבורתה, להטות כל כלי המח, שיעבדו למה שנוטה, עד שכל כוחות השכל ודרכי החכמה משועבדים מאהבה לעשות רצון הנגיעה, ומלקט כל הסיבות והטענות אשר נוטים אל הנגיעה, וסר ומתרחק מכל מה שנותן לפקפק ולספק בדבר, מה שלא יפה לנגיעה שלו, עד שלפעמים נפגוש הפכיות באדם אחד, ושניהם נולדו מהנגיעה עצמה"…
"כה עושה הנגיעה את האדם להפכפך, ולאיש של סתירות והפיכות, אל איזה צד שרוח הנגיעה הולכת, שמה הולכים אחריו השכל וחייליו, ולא יוכל למצוא מהתורה יותר מרצון הנגיעה, יען כי לא יוכל להוציא ראשו חוץ מחוג הנגיעה"…
יכול אדם לחיות את כל חייו סביב תורה ויראת שמים, אך אם יש לו נגיעה דקה – הכל מוטה בעקבותיה. הוא ימצא "ראיות" המצדיקות את שיטתו בכל התורה כולה. את מה שמתאים לו הוא ייקח, ואת מה שלא מתאים לו הוא יעוות על פי הנגיעה…
הנגיעה מונעת מן האדם לכוון את עצמו לפי דרך התורה, היא גורמת לאדם להיסחף ללא שליטה שכלית כלל.
אתה יכול להראות לו הוכחות ברורות ופשוטות, שסותרות את דרכו, אך גם אם פיקח גדול הוא, מתקיים בו "השוחד יעוור עיני חכמים". הנגיעה פועלת כמו שוחד גדול, היא מעוורת את העיניים ומשבשת את השכל.
כיון שכך, כח הנגיעה עלול לשבש את כל מערך החיים של האדם. גם אם ירצה להגיע למטרה מסויימת, הוא יגיע למטרה שונה לחלוטין, מכיון שהנגיעה היא המובילה אותו אחריה.
אינטרס אישי – מחמת סיבות פוליטיות
במו עיני נוכחתי בהתגשמות דברי הסבא זצ"ל – "…עד שלפעמים נפגש הפכיות באדם אחד, ושניהם נולדו מהנגיעה עצמה", ומעשה שהיה כך היה:
יום אחד הגיע אלי אדם בעל תפקיד בכיר בפוליטיקה הישראלית. היה זה בעיצומם של דיונים על החזרת שטחים. אותו אדם פרש על השולחן מפות ושרטוטים, והסביר לי בלהט עד כמה מסוכן להחזיר את השטחים המדוברים. הוא התחנן בפני: "הרב אלבז, זוהי סכנת נפשות ממש! מקום זה הינו אסטרטגי, ואסור בשום פנים ואופן לוותר עליו! אתה צריך לעמוד כצור איתן, ואתה חייב להראות לרב עובדיה יוסף, שהחזרת השטחים מסכנת את המדינה כולה!".
חלפו שנתיים-שלוש, מיקומו הפוליטי של אותו אדם השתנה קצת… בתפקידו החדש הייתה לו האפשרות להחליט בנושא רגיש זה. האינטרס האישי שלו היה, מחמת סיבות פוליטיות, להחזיר את השטחים המדוברים. על כן, אף על פי שהגיעו אליו שליחים מודאגים, עם מפות ושרטוטים, הזהירו אותו על כך, שזהו מקום אסטרטגי שאסור להחזירו בשום אופן, והתחננו לפניו שיעמוד כסלע חזק, ואף הרב עובדיה זצ"ל בעצמו התחנן שלא יעשה זאת, הוא לא שמע… הוא הצהיר, שאין שום בעיה בהחזרת השטחים…
ולמה?
כי כך דרשה הנגיעה האישית.
יכול אדם להצהיר הצהרות נלהבות, ולמחרת היום הוא בעצמו עשוי להצהיר בדיוק באותו להט הצהרות הפוכות לחלוטין… שום דבר לא השתנה במציאות, שום דבר לא השתנה מבחינה הלכתית, מה כן השתנה? – הנגיעה. כל אחת מההצהרות הנלהבות, הסותרות, נוצרה מחמת נגיעה, והאדם אפילו לא שם לב לשעבוד שהוא משעבד לו…
תפח נפשם של מקבלי שוחד
השוחד הוא מן הנגיעות הקשות ביותר, התורה הקדושה מעידה (דברים ט"ז, י"ט): "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".
אף אם יאמר אדם לעצמו: "אקח את השוחד, ואשפוט דין אמת", לא יוכל לעשות זאת. נגיעת השוחד מעוורת את עיניו, ואין הוא רואה את האמת. מאחר שנטל שוחד, מסלפת הנגיעה את דבריו בעל כרחו.
הגמרא (כתבות קה ע"ב) מביאה את המעשה ברבי ישמעאל ברבי יוסי, שהיה לו שדה שהחכירה לאריס. בכל ערב שבת היה האריס מביא לפני רבי ישמעאל סלסלה מלאה פירות מפרדסו. פעם אחת הגיע האריס עם סלסלת הפירות כבר ביום חמישי.
שאלו רבי ישמעאל: "מדוע הקדמת הפעם להביא את הסלסלה?"
ענה האריס: "היום יש לי דיון בבית הדין, וכיון שכבר הגעתי לדיון, הבאתי עמי את הסלסלה היום".
"אם כך" – אמר לו רבי ישמעאל – "אין אני יכול לדון בדינך. אמנם, הפירות הללו שלי, ואמור אני לקבלם, ומעיקר הדין אין זה שוחד, אך בכל זאת, חושש אני שמא מאחר שהקדמת לתתם לי, עלולה להיות לי נגיעה בדינך".
הושיב רבי ישמעאל שני דיינים, שידונו את דינו של האריס, והוא ישב מן הצד ושמע את הדיינים המתפלפלים בדין. חש רבי ישמעאל, שלבו נוטה כלפי האריס, והיה אומר בלבו: "אם יטען כך וכך, יצליח בדינו, הלוואי ויטען כך וכך"…
יצא רבי ישמעאל ואמר: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני, שלא נטלתי את הפרות, ואם נטלתי – שלי נטלתי, ובכל זאת דעתי נוטה כלפיו מחמת הנגיעה, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה!".
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'משכני אחריך' שמות)