את הסיפור המופלא דלהלן שמעתי מפיו של בעל המעשה, המשפיע הרה"צ רבי חיים אליעזר גרוס שליט"א, שהתגדל בבחרותו בצילו של האדמו"ר מטאהש זצוק"ל והיה מקורב אליו ביותר.
יום אחד, הוא מספר, הבחנו כי הרבי זצ"ל שינה ממנהגו בתפילה, ובמקום לומר בקדיש 'יתגדֵל ויתקדֵש' [בניקוד ציר"י] כהרגלו, החל לומר 'יתגדַל ויתקדַש' [בניקוד פת"ח]… התפלאנו לפשר השינוי, ובפרט שהדבר עלה לרבי במאמצים גדולים, כי כידוע היה משקיע כוחות רבים בהגיית המילים היוצאות מפיו, לאומרן בדקדוק ובשלימות, וצורת הביטוי החדשה – יתגדַל ויתקדַש, שלא היה רגיל לה, גרמה לו להתאמץ במיוחד, ואף האריכה באופן ניכר את משך זמן אמירת הקדיש.
אולם תמיהתי לא ארכה זמן רב. אחד הבחורים הצעירים בישיבה, כבן 13, שכנראה עדיין ילדות היתה בו, סיפר לי בסיפוק בלתי מוסתר, כי הוא בכבודו ובעצמו – הינו האחראי לשינוי במנהגו של הרבי…
מה התברר? מיודענו הבחור 'גילה' בספר הלכה כלשהו שצריך לומר 'יתגדַל' ולא 'יתגדֵל', ומיהר עם תגליתו המרעישה לרבי, כדי להראות לו כיצד צריך להתפלל… והרבי, בראותו את הדברים, 'אורו עיניו', והוא אמר לבחור הצעיר בשמחה ובהתפעלות: "הו! יישר כוח! ממש תודה רבה לך על שהראית לי זאת והעמדתני על האמת" וכו' וכו' – ואכן כבר בתפילה הקרובה שינה הרבי ממנהגו והחל לומר יתגדַל, כפי שהיה כתוב בספר שהראה לו הבחור, שלשמחתו וסיפוקו כמובן לא היה גבול…
מששמעתי זאת, מספר רבי חיים אליעזר, נחרדתי, ואף כעסתי על אותו בחור צעיר. וכי מה חושב אתה, שהרבי לא יודע כיצד צריך להתפלל?! האם הוא צריך שאתה 'תגלה' לו כיצד לנהוג??… אבל את הנעשה כבר לא היה ניתן להשיב. עברו מספר ימים, שבהם בכל תפילה נחמץ לבי לשמוע את הרבי מתאמץ להגות בפיו את המילים יתגדַל ויתקדַש'… עד שעלה רעיון במוחי!
נברתי מעט בארון הספרים, עד שמצאתי באחד הספרים מקור הלכתי לכך שצריך לומר ההיפך – 'יתגדֵל ויתקדֵש'… מיהרתי לרבי והראיתי לו את הדברים שמצאתי. וכמעשהו בראשון, כך מעשהו בשני. הרבי, אורו עיניו, והוא אומר לי בשמחה – "הו! תודה רבה! ממש יישר כוח גדול על שאתה מראה לי את זה! אכן, אתקן את הדבר מעתה ואילך ואשוב לומר 'יתגדֵל'"…
כאן כבר לא יכולתי לכבוש את תמיהתי. במאמר מוסגר אציין: היה זה בשנותיה הראשונות של הישיבה הקדושה בקרית טאהש, תלמידי הישיבה מנו אך כמה עשרות, והרבי היה עבורנו לא רק ראש ישיבה, כי אם גם אב רחום, ומלאך הניצב על קדקדו של כל אחד ואומר 'גדל'. בפרט אני הייתי קרוב אליו ביותר, ולכן הרשיתי לעצמי להעז ולהביע את פליאתי באוזניו: רב'ה, אמרתי, אינני מבין! וכי הרבי צריך ששני בחורים, בני 13 ו-14, יגלו לו כיצד צריך לומר את הקדיש?!… מה קורה כאן?? יום אחד מגיע ילדון צעיר, בקושי בר מצוה, מראה לרבי איזה ספר – ובגללו הרבי משנה מנהג של שנים, מסורת אבותיו; כעבור שבוע מגיע ילדון אחר, מראה לרבי ספר אחר, ושוב משנה הרבי חזרה את מנהגו… כביכול הוא איזה 'עם-הארץ' חלילה שאינו יודע מה הוא עושה. הרי בוודאי הרבי יודע ומכיר את שורשי המנהגים והנוסחאות בזה, ואף אחד מאיתנו לא מחדש לו מאומה בעניין?!
בתגובה, חייך הרבי ואמר: "תנוח דעתך, בני יקירי [כפי שהיה נוהג לפנות לתלמידיו – 'טייער קינד'], אכן צודק אתה בשאלתך, אך הבה ואסביר לך את פשר הדברים".
והוא פתח ואמר: "כאשר בא אלי הבחור דנן לפני כשבוע, אכן ברגע הראשון עלה בליבי רגש של קפידא עליו, וחפצתי להוכיחו על פניו. אולם בתוך רגע כמימריה 'תפסתי את עצמי', ולבי ייסרני על רגשות הרוגז וההקפדה שעלו בי. ולכן, כתשובת המשקל, החלטתי 'לתת הכנעה' – להכניע עצמי לפניו ולנהוג כפי שהעיר לי, וזאת עד שאקבל סימן מן השמים שיכול אני לשוב למנהגי הראשון. לכן, שמחתי עכשיו כאשר ניגשת אלי אתה עם הספר שבידך, כיון שראיתי בכך את הסימן מן השמים לו אני ממתין, שיכול אני לשוב ולומר יתגדֵל ויתקדֵש כמנהגי מימים ימימה"…
1/650
המעשה הי' להיפך בטאהש אומרים יתגדל בפת"ח