"נח איש צדיק"
יום אחד בעוד הנער (אליעזר מנחם שך) יושב ולומד כדרכו בעזרת הנשים, הגיע אליו שליח מראש הישיבה רבי איסר זלמן זצ"ל, ומסר לו שראש הישיבה מבקש לראותו. סכנת המלחמה שהלכה והתמשכה זה שנה וחצי, הביאה את רבי איסר זלמן לתור אחר "סגולה" לשמירה. מגודל חביבות התורה ובני התורה, הגה ברוחו לאכסן בחור ישיבה במעונו הצר – כדי שזכות התורה של אותו בחור וזכות הכנסת האורחים, תגן מכל צרה וצוקה.
"אירוח" מסוג זה לא היה קל כלל ועיקר. באותם ימים, היה ערך המטבע הרוסי בשפל המדרגה. המשכורת שרבי איסר זלמן קיבל, לא הספיקה אפילו לכדי רבע מן ההוצאה, הדברים הביאו לכך שיו"ר ועד הקהילה – הד"ר שילדקרויט, הורה לשמש לקרוא לאסיפה של נכבדי הקהל, זאת, על מנת שיחליטו להעלות את משכורתו של הרב.
השמועה על אודות האסיפה, גונבה לאוזניו של רבי איסר זלמן. כאשר שמע מפי השמש על קיום הכינוס ומטרתו, נחרד כולו. ר' אשר ליפשיץ, מבני הישיבה, היה אותה שעה בביתו. רבי איסר זלמן פנה אליו ובקשו ללכת איתו לד"ר שילדקרויט. בהגיעם אל הבית פנה ליו"ר ועד הקהילה ואמר לו: "שמעתי שהורית לכנס את נכבדי הקהל לאסיפה. זה אכן טוב מאד! אסיפה זו הינה דבר בעיתו, ובאמת יש בכך צורך דחוף! אולם הנני מבקש ממך בכל לשון של בקשה: יש לטכס עצה כיצד אפשר לעזור לאותם המוני הפליטים, הרעבים ללחם. על משכורתי אין מה לדבר, שכן אני, ב"ה, אינני רעב ללחם!".
הד"ר שילדקרויט הופתע. הוא ידע היטב את מצוקתו של הרב. משום כך הפציר בו, שירשה לדבר גם על ענין משכורתו.
רבי איסר זלמן עמד נחרצות על דעתו: "יש לי מספיק למחייתי ודבר לא חסר לי!".
כך אמר. אולם בפועל, היה מצבו הגשמי של רא"ז דחוק מאוד. רעייתו, הרבנית ביילא הינדא, היתה אופה לחמניות במשך כל הלילה, לצורך פרנסה. ובבוקר היתה מוכרת אותן לנשים, שהתפרנסו ממכירת דברי מאכל לאנשי הצבא שבעיר. ולמרות זאת, עדיין לא היה לו לרא"ז כדי מחייתו. לצורך השלמת פרנסה, הוא השכיר חלק מביתו לר' לייב רוזובסקי מלאכוביץ, אשר בא לסלוצק כפליט עם כל בני משפחתו.
ה"נפט" שריכך את השיער
על אף דחקו, ראה כאמור רבי איסר זלמן צורך להכניס בן ישיבה שידור בביתו, הויאבוילניקר מתמיד – שהשתכן בבית המדרש, היה מי שנבחר לשמש כ'סגולה'. משהגיע הויאבוילניקר אל ביתו, נוכח רבי איסר זלמן לראות עד כמה קלע אל המטרה. אל מול עיניו נתגלתה ה'סגולה', בכל הודה והדרה: בגדים בלויים מחוררים וקרועים, מכנסיים שברכיים מבצבצות מתוכן, נעליים בלויות וקרועות שאצבעות הרגליים בולטות מתוכן וחבלים דקים קושרים את סולייתן. גוו צנום ופנים חיוורות, עליהן נסוך חיוך רחב. רינה של תורה.
הרבנית ביילא הינדא לא האמינה למראה עיניה, בפקודת בעלה הגדול, רכשה הרבנית חליפה חדשה, שנועדה להחליף את מקבץ הטלאים שעטה הויאבוילניקר. לימים סח מרן זצ"ל: "כשהביאני המלך חדריו, בבואי לביתו של רבי איסר זלמן, חששתי שמא הוא טועה בי. מסתמא סבור הוא כי הנני עילוי השקוע בתלמודו, עד כדי שאיננו משים אל ליבו שבגדיו קרועים ובלויים. אולם משהעניק לי במתנה חליפה חדשה נחה דעתי: רבי איסר זלמן יודע את האמת. הוא הבין כי אינני אלא בחור עני מרוד"…
כך הפך הנער לדייר קבע בביתו של רא"ז. באחד מהחדרים הוקצתה עבורו פינה, בה עמדה מיטה ועל ידה כוננית קטנה. שם הניח את רכושו היקר מכל, שעליו שמר כבבת עינו, מחברות חידושי התורה…
באישון ליל, עת עלה הבחור על ערש יצועו ושקע ב'מתוקה שנת העובד', נכנס רבי איסר זלמן בלאט לחדר ועלעל במחברותיו של המתמיד.
בבוקר נכונה לבחור המתמיד הפתעה גדולה. הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר. מבין השיטין האירו כמרגליות הארות והוספות, אלה היו חרוטות בחרט "אבן האזל". כתב ידו של רבי איסר זלמן, אשר עיטר את המחברות בהערותיו המחכימות.
לא בכדי ראה מרן זצ"ל לנכון, לקבוע לימים דברי הודאה אלו בפתח ספרו:
"וחובה עלי להזכיר את דודי מו"ר, הגאון הגדול מרן ר' איסר זלמן מלצר זצוק"ל… ודודתי הרבנית מרת ביילא הינדא ז"ל… אשר כהורים היו לי מצעירותי"
כל מה שראיתי נבלע בדמי
יום כניסתו להיכלו של רב האי גאון וצדיק רבי איסר זלמן זצ"ל, ראוי להיחשב כציון דרך מרכזי בחייו של מרן זצ"ל.
כמו לכל אורך שנות גדלותו, השכיל להתבונן וליטול לקח מכל אורחות רבותיו. כמעט בכל ענין וענין, היה מרגלא בפומיא ממה שראה ושמע מרבי איסר זלמן. תמיד היתה נשזרת בדבריו אמירה בשם ר' איסר זלמן: "ר' איסר זלמן פלעגט זאגן", "פלעגט טאהן"…
"כל מה שראיתי אצל רבי איסר זלמן, נחקק בליבי ונבלע בדמי עד היום. כל סיפור ועובדה, עשו עלי רושם ועמדו לי להבין ולהשכיל מהן בכל תקופות החיים" – התבטא מרן זצ"ל לימים.
לימים נכנס זקן אחד משרידי תלמידי סלוצק, להיכלה של ישיבת פוניבז' בב"ב, ובפיו משאלה: "רצוני לפגוש את הרב שך, ידידי מנוער, אמרו לי שהוא גדול הדור. רוצה אני לראותו!". מתוך הערצה מופלגת למרן זצ"ל, החל הלה לספר אודות ימי בחרותו של מרן, כשהוא מציין שבסלוצק היה בולט מכל בני הישיבה – "לא מש מתוך האוהל והיה דבק למאוד ברבי איסר זלמן, עד שהפך להיות 'א שטיק ר' איסר זלמן'".
אישיותו השלימה של רבי איסר זלמן, היתה לו למופת ולמטרה אליה יש לשאוף. צביון קומתו הרוחני של רבי איסר זלמן, שהיה בה גאונות אדירה בתורה לצד יראת שמים ומידות נשגבות, היה ממעצבי ההשקפה הנוקבת של מרן זצ"ל, אותה תבע כל ימיו, לפיה אין "למדן" שיראתו ומידותיו אינם מתוקנות.
כך סיפר: "שאלתי פעם את רבי איסר זלמן, מדוע המציאות היא שישנם בחורים צעירים שניתן להצביע עליהם כמי ש'עדיים לגאון ולתפארת', ובסופו של דבר לא רבים הם שצומחים לגאון ולתפארת – היכן כל אותם גאונים? רבי איסר זלמן השיב תשובה נוקבת: 'חלקם נפלו בגיל הנעורים, וחלקם נפלו בגלל מידות לא טובות!'".
"גודלתי וחונכתי על ידו"
כאמור היה מרן זצ"ל חוזר תדיר ומדגיש כי מעולם לא נמצא אדם גדול בתורה, שלא קדמה יראתו לחכמתו. ובנידון זה סיפר דברים ששמע מרבי איסר זלמן בשם אחד מהגדולים. היה זה כאשר הציעו פעם באוזני אותו גדול, סברא ישרה וטובה בשם אדם שסר מהדרך. אותו אדם גדול דחה את הסברא, אף שבשמיעה ראשונה נשמעה הגונה וישרה. "לא יעלה על הדעת שאדם שיצא לתרבות רעה, יכוון אל האמת" – הבהיר רא"ז. לכן ייגע את מוחו וצלל בעומקה של סברא, עד שמצא את סתירת הדברים והוכיח שבטעות יסודם.
למדותיו הנאצלות של הגרא"ז, כמעט ולא מצא אח ורע. מדי דברי בו המו מעיו, והיה קולו נשנק נשנק מבכי: "ר' איסר זלמן היה מיוחד. הוא היה 'אדם' בעצם!". עוד אמר: "מי שהכיר את ר' איסר זלמן, לא יוכל להיות שלעכטער"…
בכל פעם שיחד דברים לזכרו של רבי איסר זלמן זצ"ל, הדגיש את צדקותו הרבה לצד גדלותו התורנית "ובייחוד" – כתב לימים – "גודלתי וחונכתי על ידו כאב את בנו כמה שנים בביתו, ויודע אני גודל צדקותו וענוותנותו, ואשר לא ידע גבול למידת טובו לאנשים, לקבלם בסבר פנים יפות, שעל ידי זה נתרבה כבוד שמים ונתאהב כבוד שמים על ידו".
בהזדמנות אחרת שב על הדברים: "מורי ורבי גאון ישראל ותפארתו… שאין מילים בפי לתאר גדלותו ביושר שכלו, בהבנתו הישרה… ולא רבים יחכמו כמותו בטובו, בענוותנותו ובהרבה מידות שמנו חכמים בקניין תורה… ואני הקטן זכיתי שקרבני וכאב את בנו למד אותי"…
בשוחחו אודות יושר ואמת – "גלאכקייט" ו"ערלעכקייט", נתן מרן זצ"ל דוגמא: "שמעתי מר' איסר זלמן, שאם לצורך הכנת שיעור מעיינים בספר 'אור שמח', ומתוך העיון בדברים מתוודעים לגמרא מסויימת הקשורה לנושא, הרי שבעת מסירת השיעור עשויים להזכיר את הגמרא שלא בשם ה'אור שמח' שהרי גמרא מפורשת היא. ולא היא! מידת היושר מחייבת לציין ש'האור שמח' מביא את הגמ' הזו. שכן בלעדיו לא היה מגיד השיעור שם לב לשייכות הענין של אותה גמרא! זוהי גלייכקייט", סיים.
יסורי הנפש של רבי איסר זלמן
מדי דברו אודות מידותיו הנאצלות של רא"ז, סיפר מרן: "פעם בא יהודי ובכה לפני רבי איסר זלמן זצ"ל. בדמעות ביקש את עזרתו להכניס את בנו להנהלת מוסד ידוע. לפי מידת היושר והצדק, אכן היה זה מן הראוי לצרפו להנהלת אותו מוסד. משום כך ביקש שרא"ז ישוחח עם אחד האנשים הקובעים בעניין זה. רבי איסר זלמן לא נעתר. את סירובו נימק בכך, שאין לו כל השפעה על אותו אדם ולא יוכל לדבר עימו".
"כשהגעתי לרבי איסר זלמן", סיפר מרן, "מצאתיו נסער ונאנח. הוא סיפר לי על דבר הבקשה של אותו אב ועל תחנוניו שנגעו ללבו. אחר כך הוסיף ואמר לי: 'לכתחילה חשבתי שאין לי סיבה ללכת ולבקש עבורו, הואיל ולא רק שלא אצליח לעזור, אלא עוד אזיק בעניין. אולם עכשיו, אחרי לבטים נוספים, סבורני שאם כי אמנם לא אעזור, אולם מכל מקום גם לא אזיק. אם כן, מצדי הנני מחויב בחובת ההשתדלות.
'מאידך גיסא התחלתי לחשוב, האם מותר לי לעשות את הדבר לפי ההלכה, משום שזו היתה חנופה לאותו בן אדם שאליו הוצרכתי ללכת. חקרתי וראיתי שעל פי ההלכה אוכל לעשות זאת, רק באופן שלא ייחשב שחלקתי כבוד לאותו אדם.
'המשכתי להתלבט – האם אוכל לעשות זאת מבלי לחלוק כבוד? מצד שני עומד הסיכוי לעזור ליהודי והחיוב לעשות זאת, כיון שאם לא אצליח לעזור, מכל מקום לא אזיק. ישבתי ובררתי לעצמי איך ומה לדבר, והחלטתי שמכיוון שישנה דרך להיענות לבקשה באופן המותר, שוב הנני מחוייב לעשות את השליחות. עתה, ביקש ממני רב איסר זלמן, במטותא, בא והתלווה עמי בדרכי'.
"התלוויתי אליו. במשך כל הדרך מלמל: 'רבונו של עולם, יודע אתה שכל כוונתי לעזור ליהודי'. בדרך חזרה החל ר' איסר זלמן לבכות באמרו לי: 'האמן לי שהיתה לי עגמת נפש נוראה מכל העניין. אולם לפחות עתה הנני רגוע, ביודעי שעשיתי את חובת ההשתדלות. מי יודע אם לא היו תובעים אותי בעולם האמת, על הימנעות מחובת השתדלות למען אותו יהודי'…".
עוד סיפר, כי פעם צעד רבי איסר זלמן לחתונה שהוזמן אליה. אולם בטעות נכנס לאולם שמחות אחר. משהבחינו בעלי השמחה בבואו, חרדו לקראתו וביקשוהו לשבת בראש. רבי איסר זלמן הבחין בטעותו. למרות כן ישב בקרב בעלי השמחה ושאל למעשיהם של המחותנים. רק לאחר זמן מה כשטעותו כבר לא בלטה, קם להמשיך לדרכו.
(מתוך: מרן הרב שך)
