מעשה מפליא על כוחה של דמעה בהשגת התורה מובא בספר 'דרך זו אלך'. מחבר הספר העוסק שנים רבות בקירוב לבן של ישראל לאביהם שבשמיים, מספר את המעשה מכלי ראשון ומהיכרות בלתי אמצעית עם הדמות. הסיפור אמיתי לחלוטין ומחמת חביבותו נביא את הדברים במלואם (באדיבות המחבר וברשותו):
מעשה היה במגיד שיעור באחת הישיבות הגדולות המפורסמות, אשר נודע בכוח הסברתו לבאר ולהאיר לחדד ולהבהיר. שיעוריו קנו להם שם של בהירות מיוחדת ושומעיו היו מרגישים מידי יום את עריבות ומתיקות טוב התורה. אף אני נמניתי על שומעי לקחו. השיעור היומי כמו גם ה'חבורה' השבועית של אותו ר"מ היו כמעיין בלתי פוסק של חידושים וביאורים בכל מכמני התורה ורזיה. אוצרותיה של התורה הקדושה נפרשו באותם רגעים אל מול שומעי השיעור והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני.
קשה היה להאמין כי הר"מ הנערץ, בעברו היה רחוק מאד מכל שיג ושיח הנוגע לדף גמרא, ואף לימוד שורה אחת עלה לו במאמצים מרובים. כיצד הכל התחיל? את סיפור עלייתו של המגיד שיעור המיוחד, שמעתי ממי שהיה חברותא שלו בזמן שהגיע לישיבה, וכך סיפר:
"ביקשו ממני ללמוד עם בחור חדש שהגיע מדרום אפריקה. הסכמתי ללמוד עימו סדר ג'. האמת, היה לי קשה מאד. היינו יושבים מתחילת הסדר ועד סופו, כשעתיים ומחצה, ובמשך כל הסדר היינו מספיקים בקושי עשר שורות גמרא ורש"י. הוא פשוט לא היה מבין כלום, בקושי דיבר עברית, שפת הגמרא לא היתה מוכרת לו כלל ועיקר, הרקע ממנו בא כמו גם הסביבה הזרה והחדשה, רק הוסיפו לקשיי הלימוד וההבנה. מיד כשהגיעה השעה 23:00 בה היה מסתיים הסדר הייתי קם והולך, כבר לא נותר בי כח – להמשיך עימו מגודל המאמץ, ואילו אותו בחור היה נשאר במקומו כמחצית השעה או יותר על מנת לחזור על מה שלמדנו.
"יום אחד לאחר שסיימנו את הלימוד, קמתי לדרכי, התרחקתי קמעה ממקומנו הקבוע והבטתי מרחוק על הבחור. לרגע היה נדמה לי כי הוא חוזר על תלמודו, אך כשהמשכתי להתבונן הבחנתי שאיננו לומד, יתכן כי אצבעו אמנם מונחת על דברי רש"י אבל הוא אינו לומד הוא בוכה… – דמעות חמות זלגו על לחייו, הבכי היה חרישי אך ניכר היה כי בלבו פנימה מתחוללת סערה של ממש.
"דאגתי לשלומו, בצעדים מהירים מיהרתי למקומו ושאלתי: חיים קרה משהו? מדוע אתה בוכה? – הוא לא ענה. הוספתי וביררתי: יתכן שסיבת הבכי קשורה אלי? חיים נענע לי בראשו לאות לאו. חשבתי לתומי, אולי הגעגועים לביתו המרוחק, אולי תנאי הישיבה וכדו' הם אשר גרמו לו לסערת הלב ולבכי הבלתי נשלט. פניתי אליו והצעתי את עזרתי בכל תחום שיבקש.
"חיים הביט בי בעיניים מצועפות, מבטו קלט את הדאגה הכנה לשלומו ואת הרצון האמיתי לסייע לו, הוא שאף אויר מלוא ריאותיו והשיב בקול שבור: איך אוכל שלא לבכות. 'לא די שבקושי אני מבין את הלימוד, עתה לאחר מספר שעות של לימוד אני חוזר על כל מה שלמדתי עכשיו, ואני מגלה כי אינני זוכר כלל. האוכל שלא לבכות?!'
"נסיתי לעודדו במילים פשוטות. אל תצטער, בעז"ה תמשיך ותתמיד, אט אט ה' יעזרך תבין יותר ותזכור יותר. נפרדתי ממנו בכאב והתפללתי להשי"ת להצלחתו המהירה בלימוד. הבכי חזר על עצמו מידי ערב, הדמעות החמות הציפו את כאב הלב על חסרון ההבנה וידיעת התורה. השאיפה הטהורה 'והאר עינינו בתורתך' מצאה מסילות מן הלב אל העין, בדמותן של דמעות יקרות אשר את ערכן אין לשער.
"לאחר תקופה התרחש הפלא הגדול. התחלנו להספיק במהלך הלימוד 15 שורות גמרא, 20 שורות ועוד, פתאום הגמרא נראתה ברורה ומובנת, אור חדש נשפך על דברי האמוראים הקדושים, והדברים האירו באור יקרות. בהדרגה התעלינו במהלך הלימוד, התקדמנו לפירושי התוס'. בתחילה למדנו את דברי התוס' הקצרים והקלים, לאחמ"כ עלינו שלב ועסקנו בדברי התוס' הקשים יותר להבנה.
"כך במשך תקופה פעלו דמעותיו של הבחור ופתחו שלו שערי חכמה, שערי בינה, שערי דעת והשכל. הוא עלה ונתעלה בלימוד הגמ', עם הזמן אף רכש את הרגלי החשיבה הנכונים, בנוסף התלמד כיצד לסדר את הדברים ולהגישם בצורה בהירה וברורה, עד שברבות הימים הפך למגיד שיעור נערץ, אשר כל השומעו מתענג על מבועי התורה שאין להם סוף, ועל הסדר המופתי של הדברים כמגדל בנוי לתלפיות".
עד כאן סיפור המעשה, כפי שסיפר האדם שלמד עמו במהלך התקופה הראשונה בישיבה. נשוב למחבר הספר אשר מצטט את הסיפור הנ"ל, ומוסיף את המילים הבאות:
"מאד התפעלתי והתרגשתי מהסיפור, קשה היה לי להאמין שהגאון העצום המפליא בהיקף ידיעותיו, ועומק סברותיו בתחילת דרכו בלימוד הגמרא – – לא ידע כלום! הלוא דבר הוא. עובדה זו נראתה לי תמוהה, חיפשתי את ההזדמנות לברר אצל אותו ר"מ את סיפור המעשה, וזו לא אחרה לבוא.
"באחד הימים לאחר שסיים הרב את ה'חבורה', התלוויתי אליו ושאלתי: האם אפשר לשאול את הרב שאלה? הרב סבור היה כי מדובר בשאלה הנוגעת לנושא הנלמד. 'בודאי', כך ענה. התנצלתי והבהרתי כי כוונתי לשאלה שאיננה קשורה ללימוד עצמו, ויתכן כי יש בתשובתה פן אישי על כך השיב: 'תשאל, ואם יתאפשר נענה'…
"אזרתי אומץ ושאלתי: האם זה נכון שבתחילה – כשהרב נכנס לישיבה, ההספק היומי עמד על פחות מ-10 שורות בגמ'? הוא חייך ואישר את הדברים. הוספתי: האם זה נכון שהרב היה נשאר לאחר הסדר כמחצית השעה וחוזר על הגמרא ודברי רש"י שוב? – 'כן!' הוספתי: האם זה נכון שהרב חזר הרבה פעמים על הקטע הקצר ונוכח לראות שהוא איננו זוכר מאומה? הוא הנהן בראשו וניכר היה על פניו כיצד צפות להן תמונות מן העבר בזכרונו. העזתי והמשכתי לשאול: האם עד כדי כך, שהרב היה… כאן רק סימנתי בידי על העין כעין דמעות יורדות… והוא מהנהן בראשו ואומר לי: 'כן, כן, כך היה'…"
*
הגאון רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל כותב לבנו (קיץ תשמ"ח):
"בס"ד, עש"ק, לבני יקירי חמדת לבבי ר'… שליט"א שלום וברכה. בליל ש"ק, בדברנו יחד על אודות הצלחתי בנעוריי, אמרת: 'מסתמא היה לאבא ראש טוב', ותלית הכל בזה… אבל דע לך האמת, כי לא זהו סיבת הצלחתי כלל. בנעוריי שפכתי הרבה דמעות לזכות לד' דברים, שהם: יראת שמים, תשובה, התמדה בתורה בכל מצבים, ודביקות בה' לשמה. ואחרי הרבה תחנונים נפתחו השמים… ואראה אלוקים בלימודי ועבודתי, וכאן היה כל סוד ההצלחה".
(מתוך מאמרו של הרב אליהו גדלביץ, אספקלריא)
האתר
נפלא מאוד. מחזק מאוד אשריכם