יום אחד בשעת ערב מאוחרת, עת סיים רבינו הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל את לימודו הקבוע עם חתנו רבי בנימין קורלנסקי בחדרו שבישיבה, הגיע להתייעץ עמו ר"מ בישיבה לצעירים, על עניין שהתעורר בישיבתו. הר"מ שאל את שאלתו ורבינו כדרכנו ענה בסבלנות ובמאור פנים והורה לו את הדרך בה ילך.
ביקש הר"מ להפרד בתודה מרבינו, אך הוא שאלו: "הנך ממהר?" וענה הר"מ שאינו ממהר כלל וכל זמנו בידו. "אם כן" – ביקשו רבינו – "התלווה אלי בהליכתי לביתי, ואספר לך משהו, שכיון שהנך מתעסק עם תלמידים, כדאי שתשמע".
ירדו השניים במדרגות ויצאו אל הרחוב, ורבינו מספר: היה אצלנו פעם בישיבה תלמיד שלא למד כלל, ולא רק שלא למד, אלא הוא עצמו היה ריק ומנוער מתורה ומיראה, ועד כמה שהפכתי והפכתי למצוא בו איזו מעלה או מידה טובה אחת – לא מצאתי! הנהלת הישיבה דנה במצבו, ואמרו שאין שום סיבה להמשיך ולהחזיקו בישיבה, אין בכך כל תועלת, לא לישיבה ואף לו לבחור עצמו, וביקשו להוציאו מן הישיבה. אך אני ביקשתי שיתנו לי אורכה לנסות שוב.
ניגשתי אליו ואמרתי לו: אני מחפש מישהו ללמוד עמו, האם תסכים להיות לי לחברותא? הבחור נדהם, אך הביע את רצונו ושמחתו בכך, וקבענו ללמוד פעם בשבועיים בחברותא משנה ברורה. מיד כשראיתי שהוא שמח בקביעות זו, אמרתי לעצמי – הנה מצאתי בו איזו מעלה! אילו היה ריק לגמרי, לא היה שמח מההצעה ללמוד עמי. אילו היה מופקע לגמרי מכל זיק של רוחניות, היה שמח מללכת למשחק וכדומה, ולא מחברותא ללמוד ועוד איתי… – הרי שיש בו כן משהו…
ואכן למדנו פעם בשבועיים חצי שעה משנה ברורה, ומאותו זמן הבחור השתנה לחלוטין, ולאט לאט החל לעלות בתורה, ללמוד כראוי, להתפלל כדבעי, וכך נשאר בישיבה וגמר את לימודו בהצלחה ברוך השם!
הוא הלך ללמוד בישיבה גדולה, אבל אחרי שלושה חדשים – עזב את הישיבה והלך לצבא! כששמעתי על כך, כאב לי מאוד, אך האמת – לא הופתעתי. הכרתי אותו היטב, וידעתי שזה עלול להיות…
חלפו כמה חודשים מאותה שמועה מצערת, ויום אחד בהיותי בביתי, דופקים בדלת. קמתי ופתחתי את הדלת, והנה מולי עומד הבחור – ובלא כל בושה, הוא הגיע לבוש בבגדי הצבא… ברגע הראשון הייתי המום ולא ידעתי איך להגיב. אך מיניה וביה התעשתתי ומיד אמרתי: הא, הנה החברותא הגיע, טוב שבאת, איך אני שמח שהחברותא הגיע… – תוך כדי כך אני מכניס אותו לחדר, ואומר לו: בוודאי באת להמשיך את החברותא, הנה אני כבר מוציא מהארון שני משנה ברורה… – והתיישבנו ללמוד כדרכנו מאז.
סיימנו ללמוד, וראיתי על פניו שהוא נהנה. ושוב חזרתי לציין בפניו את השמחה שיש לי שהוא טרח ובא להמשיך את החברותא, וכמה זה יפה מצידו, ונפרדנו לשלום כשאני מלווה אותו לדרכו בחום. מאז, בכל פעם שרק נתנו לו להשתחרר מהצבא, דבר ראשון – עוד לפני שהיה נוסע לבית הוריו – היה מגיע לבני ברק ללמוד עמי חצי שעה משנה ברורה.
הוא סיים את שירותו בצבא ומיד הלך לישיבה של בעלי תשובה ללמוד שם. לא היה לו קל, אך הוא עמד בזה בעוז, עלה והתעלה עד לנישואיו עם בת ישראל כשרה. והיום יש לו בית ומשפחה של בני תורה ממש.
סיים רבינו את סיפורו המפעים, ואמר לבן שיחו: "את זה רציתי לספר לך, כיון שאתה עוסק עם תלמידים".
(קובץ גיליונות שלח תשע"ח)