"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם" (במדבר י"ג, ל')
עמלו בעבודת המידות החל בשנות ילדותו ולא פסק עד זקנה ושיבה, ובהזדמנויות נדירות זכו לשמוע מפי קדשו שהעיד על עצמו בכגון דא. כן העיד הגה"ח רבי אברהם מנשה הלטובסקי שליט"א, ששמע מפי רבינו כהאי לישנא: "בהיותי ילד כבן שש קיבלתי על עצמי שלא לפגוע בשום יהודי, ואכן יכולני להעיד על עצמי שמגיל שבע לא פגעתי מעולם בכבודו של אדם". ואם בפי אינשי דעלמא המושג 'לפגוע בזולת' נצבע בגוונים עזים של מחלוקת, הרי שאצל רבינו נראה דקדוק כחוט השערה בכל הקשור לכבוד הבריות, והיה נזהר בגדרי גדרים שמעשיו לא יולידו פגיעה עקיפה. כשאחד מנכדיו ביקש שרבינו ילמד עמו בחברותא, כמעט והסכים לבקשתו, אך מיד אמר: "והרי אינני יכול ללמוד עם כל הנכדים, ואם כן מישהו עלול להיפגע". ולמותר לציין שמיד הזדרז וביקש את סליחת הנכד על שלא מילא מבוקשו.
ואילו באזני חתנא דבי נשיאה, מורנו הגה"צ ראש הישיבה שליט"א, העיד רבינו, כי עמל קשות מנעוריו לחנך את עצמו שלא להקפיד על זולתו, להוציא ולשרש מלבו כל סרך של טינא וקפידא. ומקצת שבחו הגיד בעצמו, שכן צחצח רבינו את מידותיו בתכלית העידון והביאן לפסגות האצילות האנושית, ולא זו בלבד שלא הקפיד על זולתו, אלא שתקועה היתה אהבת הבריות בלבו ולא היה דבר בעולם שהיה יכול להזיזה או להחלישה.
היו מידותיו הטובות מתעדנות באצילות מזוככת, כשעליהן חופפת ענוותנותו המופלגת, עד כי נחזתה דמותו בעיני רבים כמופת של 'אדם השלם'.
●●●
תחת אחד השיחים בהם האריך אומר בנושאים שבין אדם לחברו, ציין באזני שומע לקחו, כי הוא מצר ומלין על כך שאנשים יראים ושלמים מקפידים בדקדוקי הלכה שבין אדם למקום, וגם בדברים שאינם עיקרי העיקרים מחשיבים אותם להקפיד עליהם, ואילו בדברים שבין אדם לחברו נכשלים ומזלזלים אף בעיקרי מצוות דאורייתא. ואז, בתוך הדברים, העיד רבינו על עצמו: "לפעמים רואה אני אדם שיש לי כל כך הרבה מה להגיד לו, על מצבו ועל מעשיו, דברי מוסר ותוכחה. אולם אני מתחזק בכל כוחי שלא לומר מילה, חס ושלום שלא לפגוע. הוא בא לבקש ברכה, ולא שאדריכו בדרכי מוסר, ולכן אני מתאמץ וכובש בלבי את מה שיש לי להגיד".
באחד הימים אמר רבינו לבנו: "היום רציתי להעיר לפלוני על דבר מסוים, והאמת שכבר למעלה מעשר שנים אני ממתין לו עד שאמצא הזמן הנכון והראוי שאז אני יכול להעיר ולהשפיע עליו" פעם אף התבטא בזו הלשון: "ישנם דברים שמפריעים לי כבר שנים, ולמרות שעושים לי אותם מדי יום ביומו, אף על פי כן לא אעיר עליהם עד יומי האחרון". וטעמו ונימוקו עמו ובסודו מי יעמוד, מה הם אותם דברים שכבש את מוסרו ולא העיר עליהם אף לא פעם אחת.
כשבאו ואמרו על פלוני שנוהג בדבר מסוים שלא כשורה וביקשו מרבינו שיוכיחו לשנות דרכו, השיב: "כבר שמונה עשרה שנה שיודע אני מזה, ועדיין מתלבט אני אם להעיר לו על כך". לפליאת הנוכחים, ביאר רבינו, כי דבר זה למד ממורו ורבו הגה"ק מהרי"ץ דושינסקיא זצוק"ל, שמדד במשורה דקדקנית את הערותיו ולא היה נבהל להוכיח על כל דבר הטעון תיקון.
פעם נידון על שולחנו עניינו של אדם שעבד באחד המוסדות הק', ואנשי הצוות הרגישו שאינו מועיל לאווירת הישיבה. אמנם לא מצאו בו נזק, אבל חשו שהעדר התועלת מצדיק את הרחקתו. כבר היו תמימי דעים שיש לפטרו, ורק נצרכו להביא את הדברים לפני רבינו כדי לקבל את אישורו. למרבה הפתעתם, סירב רבינו בתוקף לדון בפיטוריו, באומרו: "בעצמכם אומרים אתם כי אינכם חוששים שיזיק, אלא שלא נוח לכם עם שיגו ושיחו. אדרבה, אם יודעים אתם את טיבו וטבעו, תוכלו להתמודד עמו וליצור את המסגרת הנאותה לעבודתו באופן שיצמיח תועלת. הרחקתו לא תועיל לו, וגם תפגע בשמו הטוב, ובנוסף מי יודע מה יהיה מקום עבודתו הבא ואם שם יידעו כיצד להתמודד עמו בצורה נכונה". במשך תקופה ארוכה דאג רבינו לאותו אדם, כשהוא פוקח עין על תהלוכותיו, ואדהכי והכי נמצא לו מקום עבודה אחר שהתאים לו בצורה מועילה.
●●●
ניצב רבינו ליד ציון אביו הקדוש, כ"ק הרבי ה'דבר חיים' זי"ע, הטמון בהר הזיתים, וסביבו נאספים בחורי הישיבה הק', שזכו לעלות עמו להשתטח ולשאת תפילה. רבינו עובר לפני התיבה, וכמקובל סיים כל פרק בפסוקו האחרון בקול רם. והנה באחד הפרקים שינה רבינו ממנהגו והחל מאמצע הפרק להגיד בקול. הנוכחים לא הבינו מדוע משמיע רבינו בקול עוז את אותו פסוק שבאמצע הפרק. רק בחור אחד הבין מיד את כוונת רבינו… שכן הלה ניצב בסמיכות מקום, ורבינו הבחין שהוא שוגה חמורות בהגיית אחת התיבות, באופן שמשנה את משמעותה לגמרי. "שבשתא כיון דעל על" לימדונו חז"ל (פסחים קיב.), ורבינו ביקש לתקנו כדי שמכאן ולהבא ייטיב לקרוא לפי הניקוד הנכון. במקום להגיד לו בהזדמנות כי הבחין בטעות שהורגלה על לשונו, בחר בדרך מחוכמת זו והחל לקרוא מאותו פסוק בקול ובהטעמה.
מקרה דומה אירע, כאשר יהודי חשוב ביקר אצל רבינו והוגש כיבוד קל לשולחן, וכאשר קם האורח ללכת הבחין רבינו ששכח לברך ברכה אחרונה. ביקש להזכירו, אך חרד גם לכבודו שלא יוכלם. עשה אפוא כחכמתו, ובעודו מתכונן לקום ממקומו ללוותו, אחז רבינו ראשו כחוכך בדעתו להיזכר ושאל בקול: "האם בֵּרכתי ברכה אחרונה?", ומיד 'נזכר': "כן-כן, בֵּרכתי" – ואגב כך נזכר האורח שלא ברך.
אחד הנכדים שזכה להינשא ולהיכנס בבית רבינו מעיד מאשר בדידיה הוה עובדא, כאשר עוד היה חתן סמוך לנישואיו והוזמן לבקר אצל רבינו. תקרובת הוגשה לשולחן, ורבינו עודדו לברך ולטעום, ואילו רבינו עצמו נהג כדרכו בבחינת הכתוב (ויקרא כו, ה) "ואכלתם לחמכם לשובע", שהוא אוכל קמעא ומתברך במעיו. קודם שנפטר ממנו, ביקש רבינו מהבחור החתן שיואיל להוציאו בברכה אחרונה. עוד בטרם הורגשה מבוכה על פני החתן האורח, הזדרז רבינו להגיש לו סידור כדי שיברך מתוך הכתב. ובטרם יחוש אי נעימות על שרבינו חושש שברכה מעין שלוש אינה שגורה על לשונו, הוסיף רבינו במתק: "כשאדם נמצא במקום שאינו רגיל, מצוי הדבר שמחמת כך הוא עלול להתבלבל באחת התיבות, ולכן לרווחא דמילתא כדאי לברך מתוך הכתב". כל זאת כדי להפיס דעתו של חתן צעיר שעוד לא מלאו לו ח"י שנים —
●●●
אף בעקיפי עקיפין נמנע שלא תתקיים פגיעה בזולת בגינו או במחיצתו, וגם כאשר איש מן הנוכחים לא העלה בדעתו שיש פגיעה במעשה כלשהו, הקפיד רבינו ונשמר מאד ברגשותיהם של אחרים.
על דוגמא נפלאה לדבר מעיד אחד מאנ"ש, שבשולחן הטהור שערך רבינו בחמשה עשר בשבט תש"ע, כאשר נשא כבר את חליו וסבל יסורים קשים, אזי לאחר סיום השולחן החל רבינו בחלוקת הפירות והגבאים האיצו בקהל הקודש להזדרז ולא לעכב את רבינו. בין הציבור הנדחקים ועולים לפני רבינו ניצבו שני אחים, קרובים בלב ונפש, אשר יחדיו עמדו ב'טיש' ובצוותא ניגשו אליו, אך מחמת הדוחק יצא שהאח הצעיר הקדים את אחיו הגדול.
למרות חולשתו הניכרת, אחז רבינו בידו של האח הצעיר ואמר בחיוך: "לרבות אחיך הגדול", ותוך כדי שהוא אוחז ביד שמאלו את ידו של הצעיר, הזדרז וגדש את יד ימינו בפירות ונתן בידי האח הגדול, ולאחר מכן ביד האח הצעיר.
(מתוך 'אביהם של ישראל')