"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ…" (במדבר ה', י')
נתינת צדקה – 'עסקה' טובה
ברש"י מובא: "לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר: 'ואיש את קדשיו לו יהיו', מגיד שטובת הנאתן לבעלים", כלומר, מהמילים "ואיש את קדשיו לו יהיו" למדנו, שיש לבעלים זכות לתת את מתנות הכהונה והלויה לכל מי שלבו חפץ, ואין הכהנים או הלויים יכולים ליטלם בעל כרחו של הבעלים בטענה ששייכים להם.
רש"י מוסיף וכותב: "עוד מדרשים הרבה דרשו בו ספרי. ומדרש אגדה: ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן – לו יהיו המעשרות. סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות". כלומר, בעל שדה ש"מתקמצן" ולא נותן תרומות ומעשרות מיבול שדהו – סופו ששדהו תניב רק עשירית מהתנובה שהיתה רגילה להניב. סך כל תנובתה יהא כשיעור התרומות והמעשרות שהיה עליו לתת ולא נתן.
התורה הקדושה אומרת: "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים ט"ו, י'). יש פעמים שאדם כן נותן כסף לצדקה, אבל בזמן הנתינה יש לו "קוועטש'" בלב… למה נתתי, מדי הרבה נתתי… עבדתי קשה להרוויח את הכסף, למה השני לא יעבוד… וכדומה. באה התורה ואומרת: אדוני הנכבד! אם אתה נותן – אתה עושה "ביזנעס" מצוין! "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך"! הוצאת מהכיס אלף שקל – הקב"ה יוסף עליך אלף פעמים ויברך אותך כאשר דיבר.
מורי ורבותי!
יש מישהו שלא "ירוץ" לקנות מגרש בצפון תל אביב, ששווה מיליון שקל והוצע למכירה ב"מחיר מציאה" של מאה אלף?… הרי לא יהיה אחד שלא ירוץ!
רגע! רגע! "מה אתה רץ?" קוראת לו אשתו, "הרי מאה אלף הוא הון עצום עבורך"…
"הוי! פתיה שכמותך!" אומר לה בעלה, "את המאה אלף אני מקבל בחזרה, על המקום, ועוד פי עשרה מזה, ולא ארוץ?!"
ואם הקב"ה מבטיח לך שאם תתן צדקה, ולא ירע לבבך, "יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" – לא "תרוץ" לתת?
הרי אין "ביזנעס" טוב מזה!
אשה אחת הגיעה בוכיה לרבה של סלוצק ובקשה את עצתו: "אין לי ממה לחיות! אני מרוויחה כמה פרוטות, שאינן מספיקות לי לפרנסת ביתי".
הרב מסלוצק אמר לה: "בכל חודש תעשי חשבון מדויק כמה את מרוויחה, ועשירית מזה תביאי אלי ואני אחלק כסף זה לעניים".
האשה הזדעקה: "רבי! הרי כל מה שאני מרוויחה לא מספיק לי וכיצד, אפוא, אתה מיעץ לי לתת חלק מהרוח המזערי לאחרים?"
אמר לה הרב: "ומה אכפת לך לנסות? הרי כל רווחייך אינם אלא מספר פרוטות, ועשירית מהן אינו אלא 'שמעק טבק' עלוב, שאינו מעלה ואינו מוריד. נסי".
האשה סברה וקיבלה.
בסופו של החודש הראשון, האשה הביאה לרב סכום זעום. בחודש שלאחריו – גדל הסכום, ובחודש שלאחריו – הוסיף וגדל. התברר כי הכנסותיה של האשה אכן גדלו מחודש לחודש, וכל זה בזכות מצוות הצדקה. התקיים בה מקרא שכתוב: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך".
עשר בשביל שתתעשר
אדם שנותן צדקה – רק מרוויח מכך! חז"ל דורשים את הפסוק (דברים י"ד, כ"ב) "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר"! מי שמקפיד לתת מעשרות מכל מה שחננו ה' יתברך – לא זו בלבד שאינו "מפסיד" מכך כלום, אלא אדרבה, סופו שיתעשר בשל כך!
והנה לפניכם סיפור קצר מני אלף:
הייתי בבית הכנסת "קומרנא". ניגש אלי אברך צעיר, שנתיים אחרי החתונה, ושאל אותי: "אפשר לספר לכבוד הרב סיפור?"
ואתם הרי יודעים, רבותי, שאני "צריך" הרבה סיפורים… כמובן, השבתי בחיוב, וכך הוא סיפר:
"במשך שנתיים אשתי חיפשה עבודה – ולא מצאה. הסתובבה ממקום למקום, פה ושם, אך ללא תוצאות! נאלצנו לחיות מהמשכורת הזעומה שקיבלתי מהכולל. היה לנו קשה…
"חודש אחד החלטנו שנינו, אני ואשתי, כי מכאן ולהבא אנו מקבלים על עצמנו, בלי נדר, לתת 'חומש' לצדקה ולא רק 'מעשר' כפי שנהגנו עד כה.
"מה אומר ומה אדבר", המשיך הלה לספר לי, "כעבור תקופה קצרה ביותר אשתי מצאה עבודה, שמשכורת נאה בצידה, ואני יכול לשבת במנוחת הדעת באהלה של תורה!".
שנתיים היא חיפשה עבודה ולא מצאה, ובזכות הצדקה היא מצאה תוך פחות מחודשיים!
עשר בשביל שתתעשר!
ידוע כי אסור "לבחון" את הקב"ה. אבל בדבר אחד מותר! הכתוב אומר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). הקב"ה אומר: "ובחנוני נא בזאת", מי שנותן – יקבל!
וכך כותב השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ז סעיף ב'): "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא הזק מתגלגל על ידה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'".
החפץ חיים מביא באור נוסף לכתוב "ואיש את קדשיו לו יהיו" וכך הוא אומר:
כל הכסף והזהב שהאדם עמל עליהם – לא ישארו בידו לנצח. "כי לא במותו יקח הכל"! קניינים אלו הנם זמניים בלבד. מהו ה"הרכוש" האמיתי ש"לו יהיו", שישאר שלו לנצח? – אומר הכתוב: "ואיש את קדשיו" – אותו ממון שנתן אדם לצדקה, לדברים שבקדושה, "לו יהיו" – הם אלו שישארו בידו, ויזקפו לזכותו לעולם הבא.
חליפה שהיא לנצח
בתקופה שהרב דסלר זצ"ל התגורר בלונדון, הגיע פעם לביקור בארץ ישראל. במהלך הביקור כתב מכתב לתלמידיו שבלונדון, בו הוא מספר להם את שרואות עיניו בארץ הקודש.
בין הדברים הוא מספר כי רוב רובם של ה"ירושלימע יידען" חיים בעניות גדולה, אבל יש יהודי אחד שבאופן יחסי נחשב לעשיר, ויש לו הנהגה טובה שעליה הוא מעונין לספר להם:
יהודי זה, כל אימת שהוא מחתן את אחד מבניו, הוא הולך לבית היתומים 'דיסקין' ושואל מי הם עשרת היתומים המסכנים ביותר, ולכל אחד מהם הוא קונה חליפה חדשה. "הקב"ה זיכה אותי לחתן את הבן שלי", הוא אומר, "אני אלביש עשרה מהבנים שלו, כמו חתנים"… זאת ועוד: כל אימת שהוא מחתן בת, הוא נכנס לבית היתומות 'בלומנטל', וקונה לעשר יתומות עניות שמלות חדשות.
התבוננו וראו, כותב הרב דסלר לתלמידיו, אלו הרגשות עדינות ואצילות, יש ליהודי ירושלים. ביום שמחתם אין הם דואגים רק לעצמם, לבניהם ולבנותיהם, הם דואגים לשמח גם את בניו ובנותיו של ה', ורק מתוך רגשות אלו הם נכנסים לתוך שמחתם האישית…
הרב דסלר הוסיף וכתב: "סקרן אותי לראות את סוג החליפות שקנה אותו עשיר ליתומים. בררתי וראיתי כי מדובר בחליפות טובות, איכותיות, לא שמאטס", רק את הטובות והמהודרות ביותר.
ניגשתי לעשיר ואמרתי לו: "אשריך! אשריך שגם ביום שמחתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא משכיל לחשוב גם על אחרים, מסכנים, ולשמח גם אותם במעשה הצדקה שלך! אבל בתור 'סוחר', שבודאי בזה גדול אתה ממני, רציתי להעיר ולהאיר לך 'הערה מסחרית'. דומני כי יש לך איזושהי טעות במסחר!…".
ראיתי את הסוחר מתפלא מאד למשמע הדברים, והסברתי לו את כוונתי:
"כמה שעות ביום אתה לובש את החליפה שלך? שעה, שעתיים! כמה שנים אתה הולך עם אותה חליפה? שנה, שנתיים! אבל את החליפה שאתה קונה ליתום, תלבש במשך מיליארדי שנים, זוהי חליפה לנצח. ואם כן, אני שואל אותך שאלה 'מסחרית': איזו חליפה צריכה להיות באיכות גדולה יותר, החליפה שלך או החליפה של הילד היתום?
מורי ורבותי!
הבה נזכור את דבריו הקדושים של ה'חפץ חיים': "ואיש את קדשיו לו יהיו" – רק מה שאדם נותן לדברים שבקדושה, לאחזקת תורה ולצדקה, הוא זה שישאר בידו לנצח! שאר כספו וזהבו שאגר בעמל רב, לא יישאר בידו!
(מתוך יחי ראובן, במדבר)