"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי…" (שמות כ"ה, ח')
עולם שלם טמון בפתגמו של הסבא מקלעם זצ"ל, ש"המחשבה בדקות, היא איברי הלעיסה של הנפש" ("חכמה ומוסר" ח"א).
הן ידוע המשל הנפלא: אדם בא אל הרופא. נשאל: 'מה הענין?' קרקר בצרידות: 'הגרון'. התבקש לפתוח את הפה, וכצפוי, השקדים נפוחים. דלקת חריפה. מעשים שבכל יום. רשם כדורים, שלוש פעמים ביום, ויבוא לביקורת.
כעבור שבוע שב.
'ובכן?!', פתח פיו, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע, אינו מסוגל להוציא הגה.
מוזר. 'נטלת את הכדורים?'
אישר בניד ראש. הקפיד ביותר, אפילו שהגרון כאב כל כך, והיה כה קשה לבולעם-
לבולעם?! עכשיו הכל מובן-
הלא הכדורים למציצה! אם בולעים אותם, ודאי לא יועילו מאומה!
אם שומעים רעיון, נפלא ככל שיהיה, ו'בולעים' אותו על קרבו ועל כרעיו – לא יפעל מאומה. לא יתפעלו ממנו בכהוא זה. יש 'ללעוסו', לעיין בו בהרחבה ובהטעמה, לפרקו לחלקיו ומרכיביו, ולטעום את טעמיו, כדי שיפעל פעולתו.
ונספר מעשה שהיה.
יהודי בעל צורה נסע ברכבת התחתית בניו יורק. התיישב לידו צעיר פרוע תלתלים עטור עגילים: "כבודו רבאי, מבקש אני ברכה! בשבוע הבא אני מתחתן". "נו, שיהיה בשעה טובה. עם מי?". ירחם השם. עם נערה גויה. חביב אדם שנברא בצלם, להבדלי הלאום אין משמעות בעיניו. והדת, ובכן, שניהם אינם דבקים בה…
חושך בעיניים. התפלל בליבו שה' ישים בפיו את הדברים הנכונים, ונענה. אמר: "שמע נא, אמנם אני רב וברכתי ברכה. אבל במה דברים אמורים? בשידוך רגיל. מרובים בו סיכויי ההצלחה, די בו בברכתי. אבל, הן תבין, כשבאים משני רקעים כה שונים. שני לאומים, שתי דתות. כדי שזה יצליח, נחוצה ברכה הרבה יותר חזקה, מצדיק גדול ומיוחד. בוא ואקחך אליו".
החתן הבין, והסכים. אולי יסכים גם הצדיק לסדר לו קידושין…
הכלל, הביאו לפני רבו. כאמור, מעשה שהיה. הרבי קיבל פניו בכזו אהבה. עוד בן יחיד של הבורא יתברך. בן אובד, אבל לא בן אבוד… שמע על החתונה המתעתדת, על הכלה בת הנכר. אולי אפשר לשכנעו שתתגייר. "מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא בשר נבלות" (קידושין כא ע"ב). חקרו למשפחתו, וכהן הוא. גיורת אסורה לכהן…
התרגש הרבי, וקם מלוא קומתו. הצביע על הארונות גדושי הספרים, שהשתרעו מקיר לקיר, עד לתקרה. מאות מאות ספרים. כרכים גבוהים ונמוכים, רחבים ודקים, ישנים וחדשים, בכל מקצועות התורה. נגלה ונסתר, הלכה ופלפול, דרוש וחסידות. אמר בהתרגשות: "רואה אתה את הספרים הללו- זו טיפה בים האוצרות הרוחניים שלנו, אני בקי בכולם.
"יום יום אנו מתפללים שתבוא הגאולה, ויבנה בית המקדש- וכשיבנה, אתה תעבוד בו, ולא אני. כי אתה כהן, ואני לא- ומעלה זו אתה מוכן להפסיד?!"
הדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב. הבחור הבטיח לנתק את הקשר!
אכן, מהרה יבנה המקדש ונעלה ציון ברינה. ניטהר מטומאתנו ונכנס להר הבית. נעבור את החיל ונכנס לעזרת נשים. נעלה בט"ו המעלות ונכנס בשערי ניקנור. נבוא לעזרת ישראל, ושם נעצר. משם ואילך, עזרת כהנים. האחרים עומדים לפניה. מביאים קורבנותיהם, מתפללים, מתרגשים ומתפעלים. לא רק מהדר המקדש המרשים ומפעים. ציפוי השיש הבוהק בצבעי כחול ירוק ולבן, עמודי יכין ובועז, אמלתראות האורז וגפן הזהב המשתרגת סביב הפתח הענק. כל זה חיצוני גרידא. אבל כמה קדושה מושפעת, כמה השראת שכינה!
לבית המקדש עצמו, להיכל הקודש, גם הכהנים לא נכנסו אלא בשעת העבודה (תמיד כח ע"א). הכהן היה עובד עבודתו, משתחווה ויוצא, וכהן הנכנס שלא לצורך עבודה, לוקה.
אבל קודש הקדשים-
"הדר העולם, ארץ ישראל.
הדר ארץ ישראל, ירושלים.
הדר ירושלים, בית המקדש.
הדר בית המקדש, בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה" (רמב"ן)
משם האורה יוצאת, והכהן הגדול היה נכנס ויוצא לבית קדשי הקדשים, לנוגה אורו של ארון הברית (ירושלמי יומא פ"ג ה"ג). "שם היה מקור ההשפעה וגילוי השכינה", במלוא התוקף, כתב בעל התניא זצ"ל ("תורה אור") ומשם ואילך היתה על ידי מסך המבדיל: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג).
אין לנו שמץ מושג בהדר קדש הקדשים. בבית המקדש היו הקירות מצופים זהב. בקדש הקדשים גם הרצפה והתקרה, אבן השתיה במרכז ועליה ארון הברית ובו הלוחות הכתובים באצבע אלוקים. הכפורת, ומעליה שני הכרובים פורשי הכנפיים. אבל העיקר – העיקר גודש השראת השכינה, הקדושה העצומה התובעת שלמות מוחלטת.
('מקרבן לתורה', ראש השנה)
