הרבי מלעלוב זי"ע היה מסיים, כידוע, בכל יום את ספר התהלים. וקפידה מיוחדת הייתה לו לומר את כל התהלים ברצף, מבלי להפסיק בדיבור. במקרה שנאלץ להפסיק היה מתחיל את התהלים מתחילה, כפי שראיתי לא פעם.
באחד הימים נכחתי בביתו של הרבי בשעת אחר צהרים, כשהרבי שקוע באמירת תהלים. לפתע נשמעו דפיקות חזקות בדלת. היה זה יהודי צפתי מקומי. האיש דפק בחוזקה, ומיד כשפתחתי את הדלת פתח בצעקה: "איפה הרבי, איפה הרבי".
הפצרתי באיש להמתין כמה דקות. הרבי כעת באמצע אמירת תהלים, המתן בבקשה עד שיסיים ואז תוכל להיכנס, אמרתי לו. ראיתי שהרבי אוחז בקאפיטל קי"ט, ידעתי שאם ייאלץ לשוחח עם היהודי, פירושו של דבר שהוא ייאלץ להתחיל את התהלים מחדש. אך האיש לא הסכים. "לא, אני רוצה להיכנס אל הרבי ע-כ-שיו".
חילופי הדברים הגיעו לאוזניו של הרבי, שניגש בעצמו ושאל ברחימאיות: "וואס איז געשעהן – מה קרה?". כיון ששמעתי את קולו של הרבי הבנתי שהעסק כבר 'אבוד' ממילא, הרבי כבר ייאלץ להתחיל את התהלים מחדש. סיפרתי לרבי על האיש שדורש להיכנס ועל מה שאמרתי לו. "לא, לא", נענה הרבי באהבת ישראל ממיסת לב, "אם יהודי רוצה משהו צריך לשמוע אותו מיד"…
היהודי נכנס פנימה והחל להתאונן באוזני הרבי שעיניו שורפות לו, הוא מרגיש כאילו אש בוערת בעיניו. ואכן, עיניו היו אדומות כדם. "טוב שבאת עכשיו", נענה הרבי במאור פנים, "משמים יש לי בביתי תרופה יקרה ומיוחדת לבעיה זו בדיוק".
הרבי פקד עליו להתיישב על הספה בסלון הבית, כשהוא נוטל תחילה צמר גפן עם מים קרים ומחטא את עיניו השורפות. לאחר מכן נכנס הרבי למטבח כשהוא שולח לעברי מבט האומר שלא אכנס אחריו, ברם אני הצצתי והבחנתי שהרבי לוקח שקיק תה פשוט, טובלו בכוס מים חמים, לאחר מכן יצא אל הסלון ואמר לאותו יהודי: "דע לך, התרופה הזו היא משהו מיוחד, זה יעזור לך מאד, זו תרופה יקרה, לא אוכל לתת לך אותה, אך בעוד כמה דקות תהיה לך הקלה, הכול יהיה בסדר".
לא עצרתי בסקרנותי, התגנבתי אל המטבח וראיתי שמדובר ב'תה ויסוצקי' רגיל. כשהבחין בכך הרבי סימן לי בידו כאילו הוא כועס עלי. הרבי טבל חתיכת צמר גפן ב'תמיסת הפלא' והניחה על עיניו של היהודי. לאחר כמה דקות הסיר הרבי את הצמר גפן עם התה, ופלאי פלאים, העיניים היו לבנות ורגועות, כל האדמומית נעלמה. לא יאומן.
"רבי, אני מוכרח את התרופה הזו לעצמי", החל האיש להפציר ברבי מיד לאחר שהודה על 'יעילותה' של התרופה, "מי יודע, אולי בעתיד שוב אזדקק לתרופה הזו, אני רוצה שיהיה לי אותה בבית".
"לא, לא", נענה לעברו הרבי בחיוך, "את זה לוקחים פעם אחת והבעיה נעלמת, לא צריך שוב את התרופה הזו". היהודי יצא מאושר ושמח מהבית והרבי התיישב והתחיל מתחילה את ספר התהלים…
עמדתי והרהרתי בהתפעלות: הגע בעצמך, וכי למה התחיל הרבי שוב את התהלים? כי הוא הפסיק בדיבור. ומדוע דיבר? כדי לעזור ולסייע ליהודי. כזו הייתה ה'אהבת ישראל' של הרבי. עם דמדומי חמה סיים הרבי את התהלים בפעם השנייה, רק אז יכול היה לרדת מביתו לתפילת 'מנחה', כמובן שהגענו באיחור לביהמ"ד, לאחר התפילה היה עלינו לארגן מניין לאמירת 'קדושה' עבור הרבי – מאחר והגענו לאחר קדושה, כשאיש אינו מעלה על דעתו מדוע איחר הרבי לתפילה.
*
בני הגדול שיחי' נקרא שמעון. לא אשכח איך הרבי זי"ע היה משוחח עמו בענווה מבהילה, משל הוא מנהל שיחה עם יהודי בן גילו. היה אומר לו: "דו הייסט שמעון און איך הייס שמעון [-לך קוראים שמעון ולי קוראים שמעון]; דו ביסט א אינגלע וואס ער לערנט תורה, און וואס בין איך? שמעון וואס ער רייכערט ציגערעטלעך… זעע מיר צו בענטש'ן איך זאל קענען תשובה טאהן" [–אתה ילד שלומד תורה, ומה אני? שמעון שמעשן סיגריות… ברכני נא שאזכה לשוב בתשובה].
*
באחד הימים כשיצאתי עם הרבי מבית הכנסת אל הרחוב הוציא הרבי משהו מכיסו, ותוך כדי כך נפלה מכיסו פיסת נייר. ילד מעדות המזרח הבחין בכך, הרים את הנייר ורץ אחרי הרבי והשיבה לו (אגב, לאחר מכן ראיתי שהיה זה בסך הכל דף ובו תור לקופת חולים, הבנתי שהרבי הלך לבדו לקופת החולים, מבלי להטריח איש ללכת עמו, כדרכו).
הרבי התפעל מאוד ממעשהו של הילד, הודה לו עמוקות על 'השבת האבדה', אך לא הסתפק בתודה גרידא אלא הוסיף והתעניין: "איך קוראים לך? מתי יש לך בר מצוה?" הילד השיב כי הבר מצוה שלו, כמדומה, בט"ו באב, ואף ידע לספר היכן היא תיערך, באולם המרכז בצפת. הרבי נפרד ממנו בתודות וברכות.
הסיפור הזה היה בתחילת הקיץ. עברו כמה חודשים, והנה באמצע חודש אב, באחד הימים אומר לי הרבי: "היום צריך ללכת לבר מצוה". התפלאתי, על איזה בר מצוה מדובר, מה גם שלא שמעתי מה'הויז בחור' מילה על כך. הרבי לא הכביר במילים. "צריך ללכת" אמר.
באותו ערב הסעתי את הרבי לאולם המרכז בצפת. איך שנכנסנו לאולם הרגשתי שחלה כאן טעות מצערת. האירוע כולו לא היה בעל אופי של שמחה חרדית. שמא חלה כאן טעות? ניסיתי לשאול את הרבי. "הכול בסדר" השיב לי וניגש בזריזות לחתן הבר מצוה, נתן לו ספר עטוף והאציל עליו מברכותיו "שתגדל צדיק גדול".
ואז, כשהרבי יצא מהאולם, ניגשתי לרגע אל החתן ושאלתי אותו: אמור לי, האם אתה מכיר את הרבי הזה? החתן הרים שתי עיניים: "מה, אתה לא זוכר שהרמתי לרבי את הפתק? הוא אמר שאני ממש הצלתי אותו, שזה היה פתק מאוד חשוב, כנראה שהוא בא להכיר לי טובה", כך השיב החתן לפי תומו…
(מתוך מאמר בגיליון 'אהל מועד' -לעלוב)
1/341