וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות א, יד)
בימי שהותו של הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל במחנה העבודה הרוסי בערבות סיביר הקפואות, היה מוגיע מוחו ללא הרף כיצד יוכל לעשות את רצון ה' בשלמות ללא סייג. הבעיה העיקרית היתה כמובן, כיצד יוכל לשמור שבת כאשר מוטלת עליו עבודת פרך במשך שבעה ימים בשבוע.
וכך הוא מספר:
כאשר הגעתי למחנה, התקרבו אלי שני אסירים ואחד מהם שאל אותי ביידיש: "א איד" (יהודי)?
"כן", עניתי.
והוא המשיך לשאול: "במה אוכל לעזור לך?"
עניתי: "איני רוצה לעבוד בשבת".
"טוב", אמר לי, "ביום שישי בשעה שש בערב תגיע למקום זה וזה, ותקבל אישור מחלה".
שמחתי מאוד, אך למעשה לא השתמשתי באישור זה. מדוע? כי בשבת הייתי בבית החולים. וכך היה המעשה: בבית המאסר הפנו אותי לחטיבת עצים. יחד עם חברי לעבודה היה עלינו לסחוב בולי עץ ולסדרם בערימה. כדי להניח בול עץ, היינו צריכים, אני ואדם נוסף, לעלות על קרש צר עד לפסגת הערימה, הוא בצד זה ואני בצד האחר. העלייה היתה חדה, ואני, שחששתי פן אפול, הלכתי בזהירות רבה. חברי לעבודה הבחין בכך, וברגע שדרכתי על הקרש החל לרקד, על מנת להגביר את פחדיי. כך עשה ביום שלישי וביום רביעי.
ביום חמישי איבדתי לפתע את שיווי משקלי, ונפלתי יחד עם בול העץ. למזלי, נפלו משקפי מיד, שאם לא כן מי יודע איזה נזק היה נגרם לעיניי.
שלושה שבועות שהיתי בבית החולים של הכלא, עובדה המעידה על חומרת פציעתי, שהרי איש לא שהה שם "סתם". עד היום לא חזרה ידי השמאלית לתפקד כראוי. שכבתי חבוש על מיטת בית החולים, אך הייתי מאושר! אני חופשי מעבודה במשך שלוש שבתות! אילו מצאתי אוצר של מיליון דולר, ספק אם הייתי מאושר באותה מידה…
אך שלושת השבועות חלפו, ומועד שחרורי חל דווקא סמוך לשבת! מה אעשה? באותה שבת, בעת שהכריחו אותי לעבוד, טענתי כי ידי עודנה כואבת. ראש המשמרת פנה לרופא והלה טען: "אם שחררתי אותו, סימן שיכול הוא לעבוד".
הדברים הללו הכריעו את הכף לרעתי, וראש המשמרת החל להכות אותי. ברחתי אל הנהר (שזרם בתוך שטח המחנה) והסתתרתי בסירה שבורה, אחת מהסירות הרבות שעמדו על גדות הנהר. בשעה שתים-עשרה, כאשר הלכו הכל לאכול את ארוחת הצהריים, הגיעו לאוזני דבריו של אחד האסירים אומר לחברו: "ראה, מישהו שוכב בסירה".
הייתי אובד עצות. מה אעשה? הרי בעוד רגע יגלו אותי! והנה, ראיתי מספר אסירים הצועדים לקראתי, וביניהם סמיון סמיונוביץ' לוקצקי, היהודי שהבטיח לי לפני השבת הראשונה אישור מחלה. הוא היה די מרוחק ממני אך בהחלט בטווח שמיעה. ידעתי כי הוא מאודסה והנחתי כי הוא יודע יידיש. לחשתי לעברו: "סמיון סמיונוביץ', פארקלאפ זיי דעם קאפ!" ("נסה לבלבל להם את המוח!") מטרתי היתה לגרום לכך שלא ישימו לב אלי.
בתגובה שמעתי מיד קול צלול: "דרך אגב, הופיע היום בעיתון מאמרו של סטלין הגדול (לאסיר לא היתה רשות לקרוא לסטלין 'חבר') בנושא: 'בעיות כלכליות בבניית חברה סוציאליסטית'. איזה עומק מחשבתי! רוצים שאקרא לכם?"
וכי יכול היה מישהו להעז ולסרב? הכל עצרו, וסמיון סמיונוביץ' החל לקרוא ואף להוסיף דברי פרשנות. ופתאום הגיעו לאוזני המלים: "כפי שמעיד הפתגם בלטינית 'בהאלט זיך אין א צווייטן אורט' (ביידיש – 'תתחבא במקום אחר')".
הוא המשיך לקרוא והכל האזינו לו בריכוז. בעת שהוא הסיט את תשומת ליבם, יצאתי חרש מן הסירה, עברתי כמאה מטר והתחבאתי בסירה אחרת. היה זה ראשית הסתיו וגשם ירד כל העת. שעות רבות נאלצתי לשכב כך מבלי להרים את ראשי, חששתי פן יראו אותי.
יום העבודה הסתיים. ברבע לחמש נשמעה צפירת הסיום ואני עדיין שוכב בסירה. לא שמעתי דבר. לא הרחק ממני העמידו את האסירים בטור וספרו אותם – אחד היה חסר. החלו בחיפושים ולאחר ארבעים וחמש דקות מצאו אותי בתוך הסירה.
ארבעים וחמש דקות עמדו האנשים חשופים לגשם ולקור. בחדר האוכל הלך האוכל הנכסף והתקרר. כל אחד מהם מוכן היה לקרוע אותי לגזרים כאשר מצאו אותי.
"בגלל היהודון הזה עמדנו זמן רב כל כך בגשם ואף איחרנו לחדר האוכל!"
חשבתי לעצמי בחרדה: 'זוהי רק השבת הראשונה! ומה יהיה בשבתות הבאות?'
באותו ערב אמרתי סליחות של ערב ראש השנה. כל מילה יצאה מפי בכוונה כה גדולה, כפי שהתפללתי אולי רק פעם אחת בחיים – היה זה בסטולביטשי, בעת שתעיתי בדרך המושלגת וקפאתי בקור. כעת, התחננתי לה' שיראה לי דרך כלשהי כדי לפתור את מצוקתי.
ושוב נוכחתי בחוש כי יש ק-ל שומע תפילות. כאשר סיימתי את התפילה, יצאתי החוצה ופגשתי את קולקה, מי שהיה אחראי לחלוקת תפקידי עבודה. פניתי אליו: "שמע, קולקה! כפי שראית, איני מצליח לעבוד עם בולי עץ. רוצה אני עבודה אחרת".
הוא שאל אותי: "איזו?"
סמיון סמיונוביץ' לוקצקי היה זה שלימד אותי בעבר מה עלי לבקש.
"בכל עבודה", כך נהג לומר, "אם לא תמלא את חלקך בשבת, תעכב אחרים. עליך למצוא עבודה בה לא תהיה תלוי באיש. והעבודה היחידה מסוג זה היא להביא מים (לא היתה במחנה מערכת מים מסודרת). אמנם הֲבָאַת מים לשלושת אלפים אנשים היא עבודה מפרכת, המיועדת לחמישה גברים, אך אם תעשה אותה לבד, תצליח איכשהו להתחמק בשבת".
על כן, כאשר שאל אותי קולקה במה רוצה אני לעבוד, היתה תשובתי המיידית: "ברצוני להביא מים".
"ומה ארויח מכך?" שאל.
"עשרים וחמישה רובל", אמרתי לו, ומיד הגשתי לידיו חמישה עשר כמקדמה.
מאותו ערב היתה לי הזדמנות שלא לעבוד בשבת! עבודה זו, הבאת מים למחנה, ליוותה אותי עד לסוף תקופת מאסרי.
(מתוך 'להשאר יהודי' – רבי יצחק זילבר זצ"ל)