"חשקתי שפתיים, השארתי את חצי פרוסת הלחם היומית שלי על השולחן, שיהיה לילדים משהו להכניס לפה בבוקר. ניסיתי להסביר להם כפי יכולתי ורצוני, אך כנראה בחסות הרעבון הגובר, הם לא הצליחו בכלל להבין אותי. כיום, ברוך השם, הם מבינים גם מבינים"…

הרה"ח ר' אהרן כהן שליט"א

על הסעודה הזאת אף אחד לא ויתר

מדי שנה בשלהי חודש סיון, היה ר' גדליה הגביר עורך סעודה מפוארת, והזמין את כל ידידיו ומכריו להשתתף ולשמוח בשמחתו.

את הסיבה למסיבה זו, היה ר' גדליה מספר בהתרגשות גוברת כל פעם מחדש. כשהוא מעביר את הסועדים השבעים לשנות הרעבון, כלשונו, בהן מה שהחזיק אותו בחיים היה הרעב התמידי של בני משפחתו ללחם. משם היה חולף לתאר באושר בלתי מוסתר, את היום בו התבשר על הירושה הגדולה המצפה לו.

באותה שנה זה קרה. ר' גדליה התיישב בחזרה על כסאו הנאה והמרווח, בעודו מחייך לעבר הסועדים: "שמעתם כבר את הסיפור?", ואז הפטיר אי מי בקול לחש, שנשמע עד לתוככי אזני בעל הבית: "כן. אך למה הוא חוגג היום – בחודש סיון? הרי דודו נפטר בחודש אלול, אז הוא עורך לכבודו סעודת יארצייט". ואז זכו לשמוע את הסיפור במלואו.

●●●

בילדותו התגורר גדליה באמריקה, לשם הגרו הוריו מפולין, בתקווה ששם ילקטו גם הם את הזהב הצומח ב'גאלדענע מדינה'. וכך יחד עם כל אלו שנהרו לשם, התנפצה להם התקווה בין מכונות התפירה, ושאר סוגי עבודות קשות ובזויות.

מימי בחרותו הצטרף לעזרת פרנסת בני המשפחה, ובהמשך, לאחר נישואיו המשיך במסורת, לעבוד ולהזיע קשות להביא מזון לביתו – לפיות הילדים ודמי שכירות למגורים. עד היום העצוב-המאושר, ששינה את חייו לטובה ולברכה.

בתחילת חודש אלול לפני שנים זה היה.

הדוור שהפריע לו באמצע העבודה, עמד מולו בפנים חתומות. מחכה לחתימתו המאשרת את קבלת המכתב. מה זה יכול להיות? התחילו הדמיונות והחששות להסתובב בראשו ולהתערבל במוחו, מקרבים אותו לכדי סחרחורת.

ישוב על כסא מזדמן, אחר פתיחת המכתב וקריאתו, הסתחרר ראשו לגמרי; באושר ותסכול בערבוביה.

בקושי רב שירך רגליו הביתה, שם בפנים, באין רואים, עבר שוב ושוב על המכתב, ולא האמין למראה עיניו:

בדיו שחור מסולסל, ע"ג נייר מכתבים רשמי, מודיע העו"ד הנכבד, ששמו חתום בחותם מעוטר – שדודו יונתן פערים מקליפורניה נפטר, כשבצוואתו הותיר את רכושו עבור אחיינו – מקבל מכתב זה.

בהמשך הובא פירוט הרכוש; הדירה והחצר. בשורה מיוחדת הוזכר מספר חשבון הבנק, בו מונחת יתרת זכות של 40.000.000 $…

בעודו צובט באפו לראות האם חולם בהקיץ הוא, מחשבה סוררת-צוחקת עברה לו בראשו. איך אתה מעז לנגוע באף של מיליונר?!…

גדליה לא ידע נפשו מאושר ועושר. הוא גדליה המסכן, העובד קשה-קשה ובקושי מכסה את הוצאות הלחם לבני הבית, בעל רכוש של ארבעים מליון דולר!!

בעודו עובר שוב על המכתב, הבחין בשורה קטנה למטה, המופיעה בהדגשה ובהבלטה:

"כל הנ"ל בתנאי כפול קודם למעשה – שהנ"ל לא ילווה כלום ולא ישאל מאומה במשך שלש שנים הבאות. לאחמ"כ באם ויעמוד בתנאי זה, הרי אז יעברו כל הנכסים הנמנים לעיל לבעלותו".

העושר והאושר עם התסכול שהקיף אותו שלטו בו בערבוביה; 'אני עשיר או לא?' – התחבט גדליה עודו מתגולל במיטת הקש בעיניים פקוחות. מחכה לי הרבה-הרבה כסף בבנק. 'אז אני העשיר הכי גדול מכל העובדים, ואולי', חלף הרהור 'כפירה' בראשו, 'אני בעצם אף גביר יותר גדול מהמעביד הקפדן. אולם תכל'ס, עכשיו אני לא יכול בכלל לקחת את זה, אז זה אומר שאני סתם עני'…

בהתאם לעצת אשתו הנבונה עלה ונתעלה, נסחב ונזחל ע"ג כרכרות רתומות לסוסים, חולף דרך רכבות, עדי הגיע לכתובת הרשומה מתחת לשם עוה"ד הנכבד ששלח את המכתב.

"לך תיכנס לראשו של גביר", סיכם בחיוך עוה"ד, בהוסיפו: "בפרט, כזה גביר שלא עבד על הכסף", בספרו שבעצם דודו יונתן ז"ל חי בודד וגלמוד, עבד לפרנסתו כפועל שקט וצנוע, אך לאחרונה זכה בגורל, עד שהצטבר אצלו הסכום ה'צנוע' בעל שמונה הספרות, וב'דעה צלולה' החליט שלפחות בן משפחתו יהיה זה שייהנה מהכסף… כמובן בתנאי שיוכיח את עצמו כבן-אדם היודע לחיות בלי הלוואות כלל וכלל.

אחר שלש שנים, התבשרו כל המי-ומי, ומי לא. שגדליה קיבל ירושה… "מאז", הוסיף בחיוך, "התווסף לו שם לשמו – ר' גדליה"…

"זמנים קשים עברו עלי". המשיך ר' גדליה, "ואז הגיע אותו הלילה…

"שנתיים ימים וחצי כבר עברו מיום קבלת המכתב. בעקשנות רבה נאחזתי בצוואה הגדולה. לא ללוות פרוטה שאינה שלי. לא קל בכלל היה קיום הצוואה. כמעט כל יום, מצאתי עצמי בפיתוי קטן, ללוות רק עבור חצי לחם ליום אחד, ומיד מחר אשלם. אך כל הזמן ידעתי וזכרתי את המחכה לי בסיום המאושר והמעשיר.

חודש סיון זה היה. השמש להטה בחוצות. הפרנסה, שאף פעם לא הייתה מהמשופרות, נחלשה עוד יותר, לצד הוצאות הילדים שהלכו וגדלו. ואז בסיומו של יום מתיש שכזה, נוכחתי לדעת שאין מה לתת לילדים לאכול בבוקר. בכל הבית הייתה פרוסת לחם אחת, המיועדת להורי הילדים, חוץ מזה כלום. והם לא הלכו לישון שבעים מדי…

הרגשתי כבר בחוש שחבל. חבל מאוד. אבל אין מה לעשות. אין אפשרות להמשיך כך עוד יום. אך אשתי טענה לעומתי: "באם נחכה עד אלול, אולי היורשים שלנו ייהנו מהירושה". שקט סמיך שרר, אפשר היה למשש את המתח בחדר. 'תמשיך כבר', רמזו כולם בלא קול. "ואז החלטתי". נשמע קולו של גדליה. "זה קשה – אבל זה שווה!

"ב"ה, זה שנתיים וחצי שאני כבר שורד, השם יתברך יעזור עוד. כל רגע שאוכל עוד לחיות בלי ללוות, לא אלווה. חשקתי שפתיים, השארתי את חצי פרוסת הלחם היומית שלי על השולחן, שיהיה לילדים משהו להכניס לפה בבוקר. ניסיתי להסביר להם כפי יכולתי ורצוני, אך כנראה בחסות הרעבון הגובר, הם לא הצליחו בכלל להבין אותי.

"כיום". סיים בחיוך. "ברוך השם; הם מבינים גם מבינים; היה קשה – אבל היה שווה!"

●●●

לכל אחד מאתנו קורה, ומגיע יום או תקופה, כגון זמן שמחה, ימי בין הזמנים וכדו' שאנו מרגישים; עכשיו זה קשה מידי להקפיד ולשמור על הקביעות בתורה כמו כל יום.

בתקופה שכזו נזכיר לעצמנו את דברי ר' גדליה: "זה קשה – אבל זה שווה!"

בעזהשי"ת בהמשך, גם אנו נכריז; היה קשה – אבל היה שווה!

מהלך מיוחד ונפלא המרנין את הלב, אך באותה מידה מביא עמו צמרמורת מחייבת, ראיתי מהרה"ג שמאי גרוס שליט"א – דומ"צ 'מחזיקי הדת' בשם הגה"ק ה'הפלאה' זצ"ל: "מי שקובע עתים לתורה בקביעות ולא יעבור, נחשב כאילו למד כל היום, דקיי"ל (כתובות טו א) 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומחצה הוי כרוב (פסחים עט, ב), ורובו ככולו' (נזיר מב, א)", ודפח"ח.

האמת צריכה להיאמר, ובפרט בימים אלו.

(התפרסם בעלון 'יגדיל תורה' – בעלזא) 

לשליחת תגובות לכותב הטור הרה"ח ר' אהרן כהן שליט"א
כתבו ל-  [email protected]