"כל העובדים כאן, נכנסים מבלי לדפוק. בין אם זו אחות שבאה, בין אם מנקה שבאה להוציא אשפה, בין אם מלצר שבא להכניס מנה. כולם פותחים ונכנסים"

אלף סתיו

יש בציבור שלנו לא מעט בתי אבות לזקנים, סיעודיים ושאינם.

בבני ברק עצמה יש כמה וכמה. כמדומני שכולם או רובם בהנהלות של יהודים מאנ"ש.

ביקרתי לאחרונה זוג שלא מזמן בחר לסיים את חייו בבית אבות. בחר? לא בדיוק. משפחתם בחרה עבורם. היו אילוצים. קשה היה לזוג להמשיך להתגורר לבדו באופן עצמאי. קשה היה למשפחה לשלם על מקום מושקע ויוקרתי. אז הלכו על מקום בינוני. כלפי חוץ אין הבדל גדול בין מקום למקום. לא תדעו את האמת, עד שלא תבואו לבקר כמה וכמה פעמים ולהתרשם.

אז לא. אני לא הולך לספר סיפורים מזעזעים, ויש כאלה. אני הולך לדבר על היחס הנורמטיבי שפגשתי במקום הזה. הוא לא כל כך גרוע מבחינת ההנהלה. אין כאן עוולות נוראות. אבל יש כאן חוסר רגישות משווע לדרך שבה אדם מכובד צריך לסיים את חייו.

***

נתחיל בזה, שהאם מישהו בכלל יודע איך היו נראים חיי הזוג הזה לפני כן? המקום מכיר אותם רק מהרגע שהם פונים אליו. זה הרגע בו הם מאבדים את עצמאותם. נתתם לבכם לדבר זה? חשבתם איך היה נראה הבית בשבוע שעבר? בשבת שעברה?

ניקח את הבעל. הוא היה בביתו. הלך להתפלל בבית הכנסת השכונתי שהתאים לאופיו ולעדה עליה הוא נמנה.

דבר זה נגמר ברגע זה. יש במקום בית כנסת אחד, המתנהל בנוסח אחד. האיש כבר לא ירגיש כאן 'היימיש', עד סוף ימיו.

עצוב, אבל מה לעשות? וכי אפשר להכין בית אבות לכל עדה ולכל נוסח? ברור שלא. אולי לפחות תצמידו חונך לדייר החדש, שיסביר לו את ה'הלוך-ילך' בבית הכנסת שהוא מעולם לא הכיר? שיראה לו היכן בדיוק אוחזים וכו'. הגזמתי? אולי.

אבל הנה משהו שכן אפשר לעשות. עם קצת רגישות והבנה, עם קצת כבוד לאדם באשר הוא אדם.

הם באו מדירה בבנין מגורים רגיל. עם שכנים והכל. היתה להם פרטיות מלאה. הם החליטו למי לפתוח את הדלת ולמי לא. מתי אפשר להכניס מישהו ומתי לא. ה'לוקסוס' הזה נגמר ותיכף תבינו למה.

יש להם עכשיו דירה, שהיא בעצם חדר אחד בינוני עם מטבח בסופו ושירותים צמודים לו.

המטבח כבר לא בשימוש. שבוע לפני כן, עקרת הבית הקשישה עוד הכינה לבדה את החמין והגישה לאורחים. ממש כך. החל מעכשיו היא בעל כורחה ב'בית מלון'. האוכל יוגש בחדר האוכל ובימים שלא ירגישו טוב, יעלו להם לחדר.

המטבח נסגר עבורה לנצח. אמר מי שאמר שאנשים רגילים לא מתים ביום אחד. כל פעם מת עוד משהו קטן. או גדול.

אז הנה עוד משהו שהוא בגדר עובדה, שאין ממש מה לעשות איתה. כי הלא לקחו אותם לבית אבות, בין היתר כדי שיהיה מי שידאג להם לאוכל, במטבח מסודר וכו'.

אז בעצם הם נמצאים בכעין 'בית מלון'. חדר פרטי משלהם והליכה לחדר האוכל שלוש פעמים ביום. מה רע?

בואו ונחשוב. כמה זמן אנחנו מסוגלים לשהות בבית מלון בלי שיגרדו לנו כל העצבים? שבוע? שבועיים? חודש? זהו. אנחנו מסוגלים, כי אנחנו יודעים שיום אחד זה יגמר. זה נוצץ אבל זמני. זה לא החיים עצמם.

עבורם זה כן החיים עצמם. לכן הכל כל כך רגיש; לכן הכל כל כך נפיץ.

אם לא מוצאת חן בעיניהם החברה או לא, אם מוצא חן בעיניהם המקום או לא – זה כבר לא רלוונטי. לא עוברים כל שבוע בית אבות. מה גם, שאינך יודע מה מחכה במקום הבא.

ולכן כל כך חשוב שההנהלה וצוות העובדים יבינו את זה ויהיו סופר רגישים. והם ההיפך.

איפה הביטוי שקיבלתי לזה? דוקא במשהו קטן וכמעט בלתי מורגש.

***

כאמור באתי לבקרם. חשבתי שיהיו בחדר האוכל. מתברר שהם כבר עלו לחדרם. שאלתי לכתובתו ועליתי לחדר. דפקתי על הדלת והמתנתי. חלפו דקותיים עד שהם פתחו. מאד שמחו לראות אותי. ואז הם אמרו:

"ידענו שבא אורח".

– איך ידעתם?

"כי דפקת ולא נכנסת מיד".

– מה זאת אומרת?

"כל העובדים כאן, נכנסים מבלי לדפוק. בין אם זו אחות שבאה לתת תרופה, בין אם מנקה שבאה להוציא אשפה, בין אם מלצר שבא להכניס מנה. כולם פותחים ונכנסים".

כאב גדול היה בקולם. נגמרה הפרטיות. הם שוב לא 'בעלי בתים' על דירתם. כן. דירת חייהם נושאת מעתה אופי של חדר אשפוז בבית חולים. נכון. זה החדר שלך. אתה יכול אפי' לסגור את הדלת אחריך. אבל כל איש צוות יכול להכנס, מבלי לדפוק ולבקש את רשותך.

אם כבר הזכרתי בית חולים, אז יש קו דמיון מובהק בין בית חולים לבין בית אבות, בהיבט הבא:

גם כשאדם מגיע ל"ע לבית חולים, הוא חווה את אותה חויה לא נעימה. בביתו הוא היה מלך. במשרדו הוא היה 'שריף'. יתכן שזה איש שרגיל להנחית פקודות ואנשים נשמעים למילתו. כל זה מסתיים ברגע שהוא צריך את הטיפול הכי קטן בבית חולים.

מהרגע בו הוא עלה על מיטה והוכנס לחדר, כל כולו נתון לחסדי הצוות. בין אם הרפואי, בין אם הסיעודי, בין אם הפקידותי. אין פרטיות. אין כבוד. את אף אחד לא מעניין מי אתה ומה מעשיך עד עתה. לא נותנים לך חלילה מספר, אבל 'יומן החולה' שנמצא למראשותיך, מלא במספרים ממספרים שונים, שאף אחד מהם לא מספר דבר על אישיותך. יש חום – אין חום. יש לח"ד – אין לח"ד. אכל. שתה. התפנה וכו'.

בבי"ח יש לאדם לפחות סיכוי שיום אחד הוא יבריא וייצא מזה. בבית אבות לא. אנשים לא נעשים צעירים יותר, ואחרי חודש בבית אבות, הם כבר לא יכירו את הדרך לחיים בחוץ.

אני חוזר לענין הכניסה הלא מכובדת לחדר. זו שאינה מכירה בפרטיותם של הדיירים בחדר.

אז הנה אמרתי את זה. נקודה קטנה וכמעט בלתי מורגשת. יהיו בצוות מי שימשכו בכתפיהם ולא יבינו בכלל מה אנחנו רוצים. אבל אני מקווה שאתם כן מבינים.

ניסיתי להציע להם, אולי צריך לדבר עם הצוות, כדי לשנות נקודה זו. הבעל היסה אותי במהירות, תוך כדי ששם אצבעו על הפה. "לא כדאי לדבר. זה יכול לפגוע בנו. עדיף שלא ישמעו מה אמרנו".

אינני יודע אם מדובר בפחד אמיתי, הנסמך על ארועים שהיו בעבר, או שמא האיש פיתח פחדים לא רציונליים. גם אם האפשרות השניה נכונה, יש בה כדי להצביע על האטמוספרה בה הם נמצאים.

עכשיו שיהיה ברור. לא כל הקשישים במצב זהה. יש כאלה שהם פחות עצמאיים. יש כאלה שאינך יכול לחכות עד שהם יפתחו את הדלת. כיון שכך, זה נהיה נורמה. נורמה נוראה עבור הזוג הזה.

***

ביחס הפוך לכך שהפרטיות בחדר נפרצה ללא תקנה (ואולי כן יתוקן מעתה, אחרי שמישהו בצוות יקרא את הכתוב כאן), צריך להבין שהמקום עצמו הוא סוג של 'בית סוהר' לקשיש. הוא איננו יכול לעזוב את המקום מתי שהוא רוצה. הכל צריך להיות בתאום. צריך בן משפחה שיקח אותו ויחזיר אותו וידווח על כך לצוות. זה מובן. להנהלה יש אחריות על הקשישים והם אכן זקוקים להגנה.

אבל עבור קשישים שמבחינה שמבחינה מנטלית הם במצב הבנה והרגשה מיטבי, ורק הגוף בוגד בהם ונותן את אותותיו, ועד היום הם באו והלכו מתי שרצו – זה בסך הכל סיפור די עצוב.

***

"אל תשליכנו לעת זקנה" צריך להתפלל כל יהודי. ה'נתיבות שלום' זי"ע אמר פעם, שלהתחיל להתפלל "אל תשליכנו" בגיל שלושים – זה כבר מאוחר…

אבל הבקשה הפעם אל המנהלים והצוותות היא – "אל תשליכונו".

עם קצת חשיבה, אתם יכולים לעשות איכות חיים אחרת. תחשבו על עצמכם בגיל הזה. אתם תגיעו בעז"ה. אולי אתם מאמינים שיהיה לכם מספיק כסף כדי לקבל תנאים טובים יותר, אבל שום דבר לא מובטח.

הדגשתי שאפשר להיטיב "עם קצת חשיבה" ולא כתבתי "עם קצת כסף", כי מסתבר שהנושא הכספי הוא מדי עמוק, מכדי לטפל בו באמצעות מאמר אחד בודד.

***

אדם שנהיה בעלים של 'בית אבות', במטרה להתעשר, זו צרה צרורה. הוא יהפוך כל שקל שמונה פעמים עד שישחרר אותו. על זה לא דיברנו כאן. דיברנו על דברים שלא עולים כסף. דברים שצריכים נשמה.

וכשתהיה נשמה, יתברר פתאום שכסף הוא בכלל לא בעיה. יתכן שהמנהל הוא בכלל פילנתרופ גדול. יתכן שתמצאו את שמו מתנוסס על גבי טבלאות שיש כתורם גדול. לא רק היכן שיש כבוד. אם הוא יראה עני לבוש סחבות ברחוב, הוא יהיה מסוגל להוציא את פנקס הצ'קים ולרשום סכום בן ארבע ספרות. אבל כאן, בין ארבעת הקירות של הבנין שבבעלותו – כאן זה 'ביזנס'. וזה מאד חבל. מותר שירויח. מותר שיתפרנס בכבוד. אבל אסור שיסיח את הדעת מהנשמות שתחת חסותו. דינם כדין נשמות רכות של ילדים קטנים, שצריכים טיפוח ולב אוהב.

ולא. אסור לעשות הכללות. יש מנהלים עם לב זהב. צריך רק למצוא אותם. החיפוש הוא קשה. לא לקנא במשפחה שנושאת במעמסה.

אני יודע שקל לכתוב וקשה ליישם. קל מאוד לאהוב ילד קטן וקשה להשליך אהבה זו על קשיש עקשן. אבל הוא זקוק לך בדיוק באותה המידה שהילד זקוק. וכשלא טוב לו, זה לפחות באותה עוצמה כמו שלא טוב לילד קטן.

(אלף סתיו, מדור 'פטנט רשום', תוספת לגליון המודיע יום שלישי י' בטבת תשע"ט)