"כי עשית חסד עם אדני" (כ"ד, י"ד)
במנורת המאור (פ"ז גמ"ח עמוד תקס) כתב שגדולה גמילות חסדים, שכל העושה גמילות חסדים עושים חסד עם זרעו אחריו.
בגלל חסד זכתה שיצאו ממנה בנים תלמידי חכמים
אחד הבחורים בישיבה שלי היה בחור מיוחד מאוד. תלמיד חכם ומתמיד נפלא מלבד שאר התכונות המיוחדות שהיו לו. חשבתי שבחור זה ודאי ייפול לבית של אחד מגדולי ראשי הישיבות. והנה, לימים הזמין אותי לאירוסין שלו, נכנסתי לאירוסין וראיתי את אבי הכלה, שהיה נראה לי כאדם פשוט ביותר, וגם ראיתי כמה מהמשתתפים שישבו בגילוי ראש, והיה אכפת לי בשידוך כזה. דרשתי בשבחו של החתן, ואמרתי שאיני יודע מניין הייתה להוריו ולהורי הכלה זכות כזו. בגמר הדרשה סיפר לי אבי החתן, שהסבתא של החתן הייתה יושבת כל יום עם אשתו של מרן החזו"א, שכידוע היו לה בעיות בבריאות, והייתה סועדת אותה ומטיילת עמה, והחזו"א בירכה: "בזכות זאת שהנך מסייעת בידי בלימוד התורה ומונעת ממני הפרעות, יהיו מיוצאי חלצך תלמידי חכמים", ואכן בזכות החסד וברכת החזו"א זכתה לכל זה.
אך כשישבתי בשולחן עם אנשי הצוות של הישיבה אמרתי להם: "הקושיא שלי עכשיו פי כמה, למה נפל לבית כזה שנראה לי בית פשוט". ישב שם אחד לבוש בפראק וחשבתי שהוא בטח ידיד של אבי החתן (שמנהל ישיבה מפורסמת), וכששמע את דבריי אמר: "אני לא באתי מצד החתן אלא מצד הכלה". פתחתי את עיניי וחשבתי מה לו ולצד הכלה", ואז סיפר לי שיש לו כולל באחת מערי הארץ ומחזיק שם הרבה אברכים ואין לו כסף, אך אבי הכלה הוא המכתת רגליו ומביא לו כל חודש את רוב הכסף, ואבי הכלה פנה לכמה קבלנים עשירים ושכנע אותם שכל אחד יחזיק אברך אחד כל חודש ואכן נענו לבקשתו – ואנשים אלו שיושבים כאן (בגילוי ראש) הם חלק מהתומכים.
חשבתי לרגע 'מי כעמך ישראל', ואי אפשר לשפוט כלל אדם על פי מראהו החיצוני.
רב שעוסק בחסד
רבי אליהו חיים מלודז' התפרסם בתפוצות ישראל כבעל צדקה עצום שנטל על עצמו עול פרנסתם של המוני יהודים דלים ואביונים, ולצורך כך אף נטל הלוואות גדולות שעלו והשתרגו על צווארו כאבן ריחיים כבדה. ענייני הצדקה וההטבה הללו העסיקוהו רבות. אחד מגדולי הדור שנכח באסיפה התבטא ואמר: "הלוא עסקי הצדקה הללו מפריעים לרבי אליהו ללמוד תורה ומעכבים את המשך צמיחתו בתורה". שמע רבי חיים ואמר "והלוא רב בישראל שאינו עוסק בהטבה ובפרנסת עניים גם בשעה שהגמרא שלו פתוחה היא נחשבת כסגורה. אבל רב בישראל שעוסק בחסד וצדקה אז גם בשעה שהגמרא שלו סגורה היא נחשבת כפתוחה".
רבי חיים מבריסק נשאל פעם: "אם ביתך ממילא פתוח לרווחה כל היממה, וכל עני ושפל־רוח נכנס ובא, מדוע יש צורך בדלת כניסה?", השיב הגר"ח: "הצדק עמכם, באמת אינני זקוק לדלת מצד עצמי, אך שיטת הרמב"ם היא שפתח בלא דלת אינו מחויב במזוזה ולכן עשיתי דלת".
אליעזר בדק את רבקה במעשה חסד
בדרשות הר"ן (הדרוש השנים־עשר) ביאר, שבדיקת אליעזר לא היה בה משום 'ניחוש' אלא "עיון שכלי עמוק מאוד" שכתב שם: "אליעזר עבד אברהם, כיוון שהיה יודע כי כל מעשי בן אדוניו היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תיפול בגורלו, גזר ואמר כי האשה אשר תהיה יותר שלימת המידות היא האשה הראויה ליצחק. ובמה יודע אפוא, כי אם שתהיה נערה בלתי רבת השנים, ושתהיה יוצאת לשאוב, אינה יושבת בית, אך עוסקת במלאכת טורח ועמל, ועם כל זה יגבר עליה שלמות המידות עד שלא תחוס על כל עמלה, אבל יקל בעיניה להיטיב לשאינה מכרת – זה באמת מורה שלמות במידותיה, והיא האשה הראויה לנוח על גורל הצדיקים. נמצא שזה אינו ניחוש, אבל עיון שכלי עמוק מאוד".
מעשה חסד של ר' שרגא פייביל פראנק
אחד מ'בעלי הבתים' בדורות שעברו שזכה לחתני רבנן וגאוני הדור, היה ר' שרגא פייביל פראנק. חתניו היו הגאונים רבי משה מרדכי עפשטיין, רבי איסר זלמן מלצר, רבי ברוך יהושע הורביץ, ורבי שעפטיל קרעמר.
מרן רבי איסר זלמן בהקדמת ספרו 'אבן האזל' מזכיר את חותנו "הרב המצוין בתורתו וצדקת פזרונו". בביתו נהגו לישב גאוני התורה, כמו רבי ישראל סלנטר, רבי יצחק בלזר, ה'חפץ חיים', רבי אלכסנדר משה לפידות, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה.
גדולי הדור אמרו עליו: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב רבי שרגא פייביל את התורה בוז יבוזו לו". על מעשה צדקותו יסופר רבות. מלבד מה ששיקם את חצי מבתי סלבודקה, היה משתדל ככל יכולתו להצניע ולהסתיר את מעשי הצדקה הרבים אשר עשה. כאשר סיפרו לו על תלמידי חכמים הנמצאים במצוקה ואין להם במה לפרנס את בני ביתם, היה ממלא עגלתו שקים ובהם שמן, אורז קמח, תפוחי אדמה ועוד דברי מאכל, ולאחר חצות הלילה, בשעה שכולם ישנים, היה נכנס בשקט לביתם של הנצרכים ומכניס לדירתם את שקי המזון מבלי שאיש יראה ויידע מי הנותן.
לעתים היה רבי שרגא פייבל בא אל תלמידי חכמים עניים אשר ידע כי לא ירצו לקבל ממנו כסף במתנה, ואף הלוואה לא יהיו מוכנים לקחת, והיה אומר להם: "אנא עשו נא עמדי חסד, יש לי כרגע סכום גדול של כסף מזומן בביתי והנני חושש להחזיקו אצלי. קחו בבקשה חלק מהכסף והחזיקוהו אצלכם, הרי בביתכם אין חשש מפני גניבה. תוכלו אף להשתמש בו לצרכיכם, ואם ביום שאצטרך לכסף לא יהיה בידכם להשיבו אין בכך כל רע, תחזירוהו לי בשעה שיהיה הדבר באפשרותכם".
כאשר היה עובר זמן רב ורבי שרגא פייבל לא בא לבקש את כספו, היו באים לביתו אותם אנשים כדי להחזיר לו את הפיקדון, ואז היה אומר להם: "עדיין אינני זקוק לכסף זה ואין לי היכן להחביאו, הכל יודעים שאני עשיר, ולכן בביתי הכסף פחות בטוח מפני גנבים ושודדים, ואילו לביתכם לא יפרצו".
בדרך זו עזר הנדיב הגדול לתלמידי חכמים ולנצרכים, בצורה שנראתה להם כאילו הם אשר עשו לו טובה ולא הוא להם.
חסדו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל
סיפרה בתו של הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, שכשהייתה בבית אביה בנעוריה נתאחר פעם מלחזור הביתה מתפילת שחרית, ומתוך שמסודר היה ודייקן ידעו בני הבית הבית לכוון את השעה שהוא נוהג לשוב מביהכ"נ מדי יום ביומו, ומכיוון שאותו יום איחר לשוב נשלחה ע"י אמהּ לעלות לביהכ"נ שמעל דירתם לברר פשר הדבר.
והנה היא יוצאת מפתח ביתה, עולה במדרגות הפונות לחצר הגדולה, ורואה את אביה עומד ודולה מים מהבאר וממלא הפחים שליד הבאר, כשלידו עומדים שני זאטוטים, כבר שית ובר שבע, המעבירים חצאי או רבעי פחים הביתה, מוריקים אותם וחוזרים חלילה.
"אבא, כלום 'שואב המים' של השכונה נהיית?", פונה היא אליו בשובבות של ילדות. "אל נא בתי", עונה לה אביה, "חוזר הייתי מבית הכנסת ורואה ילדים פעוטים של ת"ח עני עומדים ושואבים מים מהבור תוך התכופפות מסוכנת, ושאלתים: למה נסים, שואב המים, אינו דולה לכם? והשיבו שאין להם במה לשלם לו.
"ואיה אבא ואמא? 'האבא חולה בשפעת חזקה. ואמא יולדת היא, ואין לנו טיפת מים בקנקן'. כששמעתי כך חלצתי תפילין, פשטתי טליתי והוצאתי מידם החבל והדלי, ואני שואב להם, כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא אותם ואחריש מן הצד כלא רואה?!".
"ומה יאמרו הבריות, שאלתי לאבא, שנהיית שואב מים? כלום זה לפי כבודך?".
"'ומה יאמרו בשמים', ענה אבא ז"ל, 'יושב לו הלה וסועד פת שחרית במנוחה, וילדי ישראל בני עניים מסכנים נפשם להביא טיפת מים לאביהם החולה ואמם היולדת?!'".
חסדו של מרן רבי חיים עוזר זצוק"ל
מרן רבי חיים עוזר זצוק"ל היה גאון בחסד, ואבי זצ"ל סיפר, שרבי גבריאל סמוטני סיפר לו, כי בזמן המלחמה ברח לווילנה ולא היו לו מכרים, ונכנס לבית מדרש והתיישב ללמוד בלי אוכל, בלי שתייה ובלי מקום איפה לישון. בלילה ניגש אליו יהודי ואומר לו "שלום עליכם", ושאלו אם הוא מסודר באוכל ובשינה, וענה לו "אין לי כלום". הוציא היהודי סכום כסף גדול, נתן לו ואמר: "זה בינתיים להוצאות שאתם צריכים לכמה שבועות ואני שליח של ר' חיים עוזר". הוא שלח אנשים לכל חלקי העיר ללכת אל בתי המדרש לראות אם יש יהודי שאין לו לאכול ושאין לו מקום לישון ונתן להם כסף לצורך זה.
(מתוך הספר 'אוצר הידיעות השלם')