סיפור מרתק הגיע אלינו מפי הרב א. י. פ. שליט"א, המתגורר בירושלים עיר הקודש. היה זה לפני כעשרים ושלוש שנים. הרב פ. נחת בעיר באקו, בירת אזרבייג'אן הגובלת עם איראן ותורכיה. באותה תקופה התנהלה מלחמת חורמה בין אזרבייג'אן לארמניה.
הרב פ. הוא יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, ולוקח עימו לכל נסיעותיו את כל צרכי המצוות שאליהם נזקק יהודי שומר תורה ומצוות. הוא לא סומך על כשרות המוצרים המיוצרים במקומות הנידחים אליהם הוא מגיע. בנוסף לדברי המאכל שמכינה לו רעייתו למשך ימות השבוע, היא מכינה גם ערכה לשבת קודש, הכוללת שתי נרות, חבילת מצות ללחם משנה, קופסת שימורי דגים, ובקבוק המכיל יין משובח לקידוש ולהבדלה. את היין אם מקפידים להכניס בבקבוק פלסטיק ולא בבקבוק זכוכית, כדי למנוע את שבירתו בטלטולי הדרכים.
הסממן היחיד שזיהה את בית המלון שבבאקו עם שאר בתי המלון שבעולם, היה המזגן הרועש שמשתדל מידי פעם לפלוט משב רוח צונן. על מקרר, פקס או מכשיר לשתיה קרה, איש לא חשב. מתורגל ומיומן שלף הרב פ. את תכולת מזוודתו והניחה על השולחן, אך כאשר שלף את בקבוק היין מאמתחתו, הופתע לראות בידיו בקבוק העשוי מזכוכית שבירה ועדינה, כשבתוכו היין לקידוש ולהבדלה. בזהירות רבה הוא העמיד את היין בסמוך למזגן. החום באזרבייג'אן טיפס והגיע לארבעים ושלש מעלות והאפשרות היחידה שנותרה בפניו לצנן את היין, היתה להניחו בפתח המזגן.
כשעתיים לפני רדת שבת המלכה על אזרבייג'אן, ניגש הרב פ. אל בקבוק היין היקר שלו כדי לפתוח את הפקק בטרם כניסת השבת, ו… הבקבוק חמק עבר מבין אצבעותיו כשהוא עושה את דרכו הישר אל רצפת החדר, ומתנפץ לרסיסים בקול רעש גדול.
"לרגע אחד הייתי אובד עצות" – מספר הרב פ. – "וצער רב אפפני על כך שלא אוכל לקיים מצוות קידוש על היין. אך לפתע נזכרתי כי לפני כשעה, בדרכי לבית המלון, ראיתי באחת מסמטאות העיר רוכל מוסלמי מחזיק בידו ארגז ענבים שהגיעו מאיראן, וביודעי שתושבי המקום לא ימהרו לקנות מוצרים יקרים כענבים, אמר לי לבי שהקב"ה הקדים רפואה למכה.
"השעון הורה שנותרה כשעה וחצי לפני שבת המלכה, אך לא זכרתי את מיקומו המדוייק של הרוכל בסמטאות העיר. למרות זאת מיהרתי העירה כשבלבי אני נושא תפילה שהקב"ה ימציא לי את אותו ארגז ענבים נכסף. ואכן, כעבור רבע שעה של שוטטות בסמטאות העיר, מצאתי את אותו מוסלמי וארגזו חצי מלא. סיכמתי איתו על המחיר, ובעודי שוקל לידיו את מספר הדולרים שבהם נקב, שמעתי קבוצת צעירים מתלחשת מאחורי גבי כשמדי פעם עולים גיחוכים קלים מתוך הקבוצה, ואחת מבנות הקבוצה צעקה לעברי את המילה 'שלום'.
"חשבתי שמדובר במוסלמים המעוניינים לעורר מהומה קטנה, וכיהודי בעל חזות יהודית בולטת החבוש במגבעת, זקן ופאות, השתדלתי לסיים את העסקה ולהסתלק מן המקום במהירות האפשרית. אלא, שאותה בת אשר צעקה, לא הרפתה וקראה שוב 'שלום שלום'.
"הסתובבתי בדריכות ובזהירות לעבר הקבוצה ושאלתי לרצונם, ולתדהמתי יצאה מתוך הקבוצה הנערה ואמרה לי: 'אני יהודיה מישראל'. כששאלתי למעשיה כאן, ענתה: 'לפני שנתיים עליתי עם הורי ממדינה זו לישראל, והחלטתי לחזור לכאן כדי להינשא עם אחד משכני המוסלמים', והצביעה על הבית בו היא מתגוררת, במרחק לא רב.
"נחרדתי", מספר הרב פ', "לשמוע שלפני יהודיה העומדת להתבולל ר"ל, והחלטתי להסתכן ולומר לה את שם המלון בו אני שוהה וביקשתי ממנה להגיע לשם בשבת אחר הצהריים לשיחה. מיהרתי להסתלק מן המקום. בהגיעי אל המלון, סחטתי את הענבים לתוך קערה נקיה וכעבור מחצית השעה היתה בידי כמות מיץ ענבים המספיקה לשתי כוסות קידוש ולהבדלה".
בליל שבת אחז הרב פ. בידו את כוס הקידוש, ובירך בחדווה ובהתרגשות "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים", ואכל בשמחה את לחמו. שבת בצהרים. על דלת החדר התדפק שומר המלון, כשבפיו הודעה: "ממתינים לך למטה".
"בברית המועצות", הוא מסביר, "נותרו בתקופה ההיא נהלים רבים מתקופת השלטון הקומוניסטי, אחד מהם קובע שאורחים מחוץ למלון אינם רשאים להיכנס אליו. ירדתי אל הכניסה, ולהפתעתי ושמחתי ראיתי את אותה בת ישראל תועה. הרגשתי שלפני מצוות הצלת נפשות, ובליבי נשאתי תפילה להקב"ה שיתן בפי את המילים הנכונות להשיב בת ישראל אל חיק עמה.
"התחלתי מא' ב' של העם היהודי, מאברהם אבינו והנסיונות הרבים בהם עמד, ועד מעמד הר סיני וקבלת התורה על ידי משה רבינו. לאחר מכן עברתי להרצות בפניה על השכר והעונש המצפים לכל יהודי בבוא יומו, כאשר יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו.
"השיחה הסתיימה כעבור ארבע שעות, והנערה ביקשה את כרטיס הביקור שלי כדי שתוכל ליצור איתי קשר בבוא היום. הסברתי לה כי אחת המלאכות האסורות בשבת היא טלטול מרשות לרשות, ואי אפשר שתצא פעולה חיובית על ידי פעולת איסור. בתגובה היא אמרה כי ברשותה תיק וארנק שאותם היא מטלטלת ממילא, ופיסת הנייר הזו לא תוסיף ולא תגרע, אך אני לא הסכמתי לגרום לה תוספת איסור תורה, וחזרתי ואמרתי כי ממעשה של איסור לא ייצא לעולם דבר טוב".
כאמור, בתקופה בה התרחש המעשה היתה אזרבייג'אן שרויה במלחמה עזה עם ארמניה, ובכל ערב, החל מהשעה שבע שרר עוצר מוחלט בכל העיר, אין יוצא ואין בא. לעצמו, הצליח הרב פ' לארגן כרטיס מעבר מיוחד שניתן לתיירים ואיתו אפשר היה לצאת לרחובות העיר גם בשעות העוצר. הרב פ. ממשיך ומספר כי מאחר ובמוצאי שבת הוא היה אמור לצאת את המדינה, הוא סיכם עם הנערה שיניח את כרטיס הביקור שלו במוצאי שבת תחת אבן בפתח המלון, והיא תגיע ביום ראשון בבוקר ותקח אתו.
חלפו עברו להם ששה חודשים ובביתו של הרב פ. צלצל הטלפון. "שלום, אני שוב בישראל, מדברת נ…" היתה זו אותה נערה שעמדה להינשא למוסלמי. מסתבר, שיהודי נשאר יהודי. גם נערה זו שמעולם לא נתוודעה למקורות היהדות ושמץ לחלוחית לא קרב אליה מעולם, די היה לה בשיחה בת ארבע שעות כדי לשנות את מהלך חייה מן הקצה אל הקצה. שבוע ימים היא התחבטה ונפשה לא ידעה מנוח, ובסוף אותו שבוע נטשה את אזרבייג'אן ואת משפחת המוסלמי לו עמדה להינשא, וחזרה לארץ הקודש!
היא חזרה כדי להישאר. היא חזרה כדי לשוב לכור מחצבתה. היא חזרה כדי להיות בת נאמנת לעם ישראל, לאותו עם שעמד בשעתו על הר סיני וקרא "נעשה ונשמע". היא חזרה! עם הזמן המשיכה הנערה להתחזק בדרך ישראל סבא, וכעבור שלש שנים שוב זכה הרב פ. לברך בהתרגשות ברכת "בורא פרי הגפן" על כוס יין (משובח יותר מאשר במלון…), הפעם תחת חופתה של אותה נערה שנישאה כדת משה וישראל לבחור ישיבה יקר השוקד על תלמודו.
(גיליון 'קבלת שבת')