הסיפור הבא ארע לאחד מתושביה הנכבדים של העיר פלטבוש ביו יורק. בוקר אחד, לאחר שהתפלל במניין ותיקין הקבוע, ביציאתו מביהמ"ד תיכף אחר התפילה צלצל הטלפון, וכשענה לשיחה קיבל הודעה כי בתוך חודשיים עליו לפנות את דירתו ולמצוא לעצמו ולמשפחתו מקום מגורים אחר.
הוא נהג ברכבו הביתה, והיה שקוע כל כולו במחשבתו אודות הבשורה שקיבל, שצריך לעזוב את דירתו. במהלך הנסיעה הסתכלו עיניו על כל בית שעבר דרכו, אולי ימצא על בית אחד שלט המכריז שיש כאן דירה להשכרה.
מתוך היותו עסוק בחיפוש אחר דירה להשכרה, לא היה מרוכז כל כך בנהיגתו, ולמרות היותו תמיד נהג זהיר ביותר – פתאום אירעה התאונה… הוא הרגיש כי הוא מאבד שליטה על הגלגל, והגלגל מסתובב מעצמו במהירות. הוא ניסה לעצור את הרכב מלנסוע הלאה, אך נגד רצונו המשיך הרכב לנסוע עוד ועוד, עד… שהתקרב במהירות אל עבר זוג נוכרים מבוגרים שצעדו בטיול שקט בדרכם הביתה מבית התפלה הנוצרית…
הוא עוד הספיק להבחין בפחד הנסוך על פניהם בראותם את הרכב מתקרב לעומתם, וכבר נפלו בני הזוג הנכרים על הארץ ללא רוח-חיים. כאשר עבר חודש ימים, הוזמן הוא לבית המשפט לדין על מעשיו.
המשפט החל, והוא שמע איך שהשופט מכריז: "משפט מספר 5,147, פלוני נשפט על אשר המית שני בני-אדם ע"י שפגע בהם ברכבו ב-15 באוקטובר בברוקלין". הוא ניסה להצדיק את עצמו בכך שרכבו מרד בו בלי מתכוון, ולמרות ניסיונותיו להטות את רכבו לדרך הישר – הסתובב הוא לצד השני ולא היה ביכולתו לנווטו, וכך יצא אסון זה – אך נראה היה כי הצטדקויות אלו לא מסייעות בידו, וכי השופט יוציא פסק-דין לעונש חמור ללא כל רחמנות.
אך כשקם על רגליו עו"ד מומחה באומנותו, מסר בפני בעלי-הדין את הסיבה האמתית לתאונה המחרידה הזאת: "על הרחוב נשפך לפני כן הרבה שמן, ומסיבה זו לא היה באפשרות הנהג לנהוג ברכב כראוי, ורכבו החליק בשמן הנשפך על הכביש". השופט, שהכיר באמיתות הדברים, החליט שאין עליו אשמה והוציא לצדק דינו: "פלוני נקי מכל תביעה נגדו!".
השופט אכן פסק את דינו לטובה, וכל הסובבים ידעו שהוא נקי וחף מכל חטא, אך הוא לכשעצמו לא יכול היה לתת מרגוע לנפשו. הוא לא יכול היה להשיב נפשו ביודעו שהרג שני בני אדם, והוא איבד כל טעם באכילתו וקץ בחייו לגמרי. כמעט שלא אכל כדי להחיות נפשו, וכמעט שלא יצא מפתח ביתו. לראשונה מזה שנים רבות, הבחינו שכניו בביהמ"ד שהוא אינו משתתף עוד במניין הוותיקין הקבוע שלו, ומקומו הקבוע זה שנים רבות התרוקן והתייתם מבעליו הראשונים.
אחד מידידיו, בראותו את מצבו הקשה, שנופל יותר ויותר למרה-שחורה, התחיל לפייסו ולהשתדל עמו שיאכל כראוי, אך הוא לא רצה לשמוע, באמרו: "איך אני יכול לאכול כשהרגתי שני אנשים!…". ידידו הציע בפניו להריץ כאבו לגדולי הדור, ולשאול מה עליו לעשות. ההצעה היתה טובה בעיניו, והם ישבו וכתבו איגרת לרבי חיים קנייבסקי שליט"א, בה האריכו לספר כל המעשה מתחילתו ועד סופו.
לאחר שבועיים השיגו מענה מר' חיים במכתב, ובו נכתבה מילה אחת: "עמלק"!… הם לא הבינו מה נתכוון ר' חיים להשיבם במילה זו, אך העובדה שר' חיים לא התייחס למאורע כ"כ ברצינות, הרגיעה במעט את היהודי הרצוץ.
חלפו ימים, והיהודי נאלץ לחפש דירה חילופית בטרם יפונה מדירתו הנוכחית. הוא פנה למתווך וביקש שיציע בפניו דירות העומדות להשכרה. המתווך הוביל אותו לבית שעמד ריק, והציע לו להסתכל האם מעוניין הוא לשוכרו. הם עברו בכל פינות הבית, והיהודי היה אכן חפץ לשוכרו.
כשעבר ליד אחת מפינות הבית, החווירו פניו כסיד: על כלי נגינה שעמד שם, ניצבה תמונה של אותו איש מבוגר שהרג הוא ברכבו!! היהודי התחלחל, הוא חש כאילו ההרוגים רודפים אחריו גם כאן, בדירתו החדשה. הוא שאל את המתווך מי היו בעליה של הדירה. המתווך לא ידע בדיוק, אך שמע שבעלי הדירה נהרגו בתאונת-דרכים מחרידה, אבל תיכף ניסה המתווך להפנות מחשבותיו ממנו, ואמר לו: "למה לנו לדבר על כך, הבה נסתכל על רחבותה ויופייה של הדירה".
אבל הוא לא היה יכול היה לשאת זאת, ושאל: "תחילה הרגתי אנשים, וכעת אני בא לרשת אותם?!". חסר אונים צנח על כיסא שעמד שם, כיסה פניו בשתי ידיו, ופתאום נזכר בתשובת הגר"ח קנייבסקי: "עמלק"! הוא קם והתחיל להסתובב בדירה. לפתע הבחין במגירה פתוחה, וכשבא לסגרה, הבחין בתמונה גדולה שהיתה מונחת שם, ותחתיה כיתוב.
הוא הוציא את התמונה וקרא את המכתב, ולא יכול היה להאמין למראה עיניו: "טרבלינקא 1942" היתה זו תמונה של חייל אס. אס. במלחמת העולם השנייה, בעומדו בפתח שער גיא הצלמוות טרבלינקא, שם נהרגו אביו, אמו וכל משפחתו של היהודי, הי"ד. הוא הביט בעיון בתמונת החייל, ופתאום הכיר אותו, היה זה לא אחר מהאיש אשר המית ברכבו ע"י התאונה שגרם!
חיוך עלה על פניו, לבו נתמלא בשמחה וגיל, והאבן נגולה מעל לבו. הוא הבין שמשמים סובבו שדווקא הוא הבן יתבע את נקמת אביו, אמו, בני משפחתו ובני עמו, שנהרגו בטרבלינקא על ידי צורר-היהודים הזה. הוא זכה אפוא ל'מחיית-עמלק' פרטית משלו!
(הרב חנניה צ'ולק; ספר סיפור לחג; הפרשה בהלכה)
1/1447