יום חמישי ט' בחשוון תש"פ
חמץ של ראובן שנמצא ברשות שמעון – על מי מוטלת חובת הביעור?
חמץ של ראובן שנמצא ברשות שמעון – חובת ביעורו מוטלת על ראובן. וכאשר שמעון נושא באחריות לשמירת החמץ (ראה במקורות), נחשב החמץ במידה מסוימת כשייך גם לשמעון, וחובת הביעור מוטלת גם עליו.
ואף כאשר שמעון אינו נושא באחריות לשמירת החמץ – אם לא ידוע לו שראובן מכר את החמץ לגוי, מוטלת עליו חובת הביעור, מפני שכל ישראל 'ערֵבים' זה לזה לקיום המצוות, ומוטל עליו אפוא לדאוג לכך שחבירו לא יעבור על איסור; ויש אומרים שמכיון שהחמץ נמצא ברשותו, הריהו מחויב מדאורייתא להוציאו מרשותו, אף ללא ה'ערבות'.
ושמעון מחויב למכור את החמץ לגוי לפני זמן איסור חמץ, מדין 'השבת אבידה', כדי שלא יצטרך לבערו בהגיע זמן איסור חמץ, שאז אסור למוכרו לגוי. אך אם לא מכרוֹ לגוי לפני זמן איסור חמץ, עליו לכלותו, כדין הביעור בזמן איסור חמץ.
[שו"ע תמג, ב, משנ"ב יג-יד, וביה"ל ד"ה ימכרנו; וראה שו"ע תמ, א ו־ד]
באיזה מקרה אדם אינו רשאי למכור את החמץ לגוי עד לערב פסח קרוב לחצות?
בהמשך לאמוּר: מכירת החמץ בידי שמעון, תֵּעשה רק בערב פסח, בתחילת ה'שעה החמישית' ('זמנית', ראה תקציר לאתמול), ולא קודם לכן, שהרי יתכן שראובן ישוב ויטול את החמץ מרשותו. וכמו כן, מחובתו של שמעון למוכרו לגוי בצורת המכירה המקובלת בימינו, דהיינו באופן שבו הגוי משיב את החמץ לרשות ישראל לאחר הפסח, ולא במכירה מוחלטת.
אולם, במידה ושמעון חושש כי אם ימתין עד לשעה החמישית לא יתאפשר לו למכור את החמץ, או במקרה שלא מתאפשר לשמעון למכור את החמץ בצורה המקובלת – הריהו רשאי למכור את החמץ בשעה ובאופן שמתאפשר לו, כדי למנוע מצב שבו יוכרח לבער את החמץ בהגיע זמן איסורו. אך כאשר החשש הוא רק שבשעה החמישית יותר לא יתאפשר לו למכור את החמץ בשוויו, ויאלץ להוזיל את מחירו – ימתין עד לתחילת השעה החמישית.
[שו"ע תמג, ב, משנ"ב י-יא, וביה"ל ד"ה לנכרי]
'שומר' שלא מכר את החמץ בזמן והוצרכו לבערו – האם חייב בתשלום עבורו?
בהמשך לאמוּר: במקרה ששמעון נושא באחריות לשמירת החמץ, ולמרות שהיה ידוע לו כי עליו למוכרו לפני זמן איסור חמץ, והיה באפשרותו למוכרו, לא עשה כן, ובהגיע זמן איסור חמץ נאסר החמץ בהנאה לעולם – נחלקו הפוסקים בנוגע לתשלום עבורו:
יש אומרים שאף אם שמעון הוא 'שומר חינם', עליו לשלם עבור החמץ, כיון שהימנעותו ממכירתו נחשבת לפשיעה.
יש אומרים שמאחר וגם על ראובן, בעלי החמץ, מוטלת החובה לבערו, כנ"ל, עליו למוכרו לגוי ולהודיע זאת לשמעון, והואיל ולא עשה כן, הרי זו 'אבידה מדעת', ושמעון פטור מתשלום; ולדעה זו, במקרה שראובן לא היה יכול למכור את החמץ, או שלא היה יכול להודיע על כך לשמעון – אם שמעון הוא 'שומר שכר', עליו לשלם עבור החמץ.
ברם, לדעת רוב האחרונים, חיובי השמירה אינם כוללים את מכירת החמץ לפני הפסח, וחובת שמעון למוכרו היא מדין 'השבת אבידה', כנ"ל, כך שבכל מקרה אין לחייבו בתשלום.
[משנ"ב תמג, יב, ושעה"צ יד-טו]