השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מהם שני התנאים שבהם יהודי חייב לבער חמץ של גוי המופקד ברשותו? • מה הדין באופן שיהודי השאיל או השכיר לגוי מקום להניח בו את חמצו? • ומה דינו של חמץ של גוי המופקד אצל יהודי ועבר עליו הפסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן ת"מ סעיף א' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
גוי שהפקיד את חמצו בידי יהודי, בשני תנאים היהודי חייב לבער את החמץ של הגוי המופקד בידיו, התנאי הראשון הוא, שהיהודי קיבל על עצמו אחריות על החמץ מגניבה ואבידה, התנאי השני הוא, שהחמץ נמצא ברשותו של היהודי, וא"צ שהוא יהיה בביתו, והמקור לכך שיהודי עובר על חמצו של הגוי שנמצא ברשותו מביא המ"ב, מצד אחד כתוב, 'שאור לא ימצא בבתיכם', משמע אפילו שזה לא שלו ג"כ אסור מן התורה, ומצד שני כתוב 'ולא יראה לך', דווקא שלך, וא"כ איך מיישבים את שני הפסוקים? אלא הביאור בזה הוא, שחמץ של גוי שנמצא ביד היהודי ואין ליהודי שום קשר עם זה, הדין הוא 'ולא יראה לך', שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, אבל אם היהודי קיבל אחריות על חמצו של הגוי, בזה נאמר 'שאור לא ימצא' ואפילו שאינו שלך.
במ"ב מביא, שבכדי שהיהודי יהיה חייב בגניבה ואבידה על חמצו של גוי, היהודי צריך לעשות קניין על כך, ובמקומות כאלו שיש דינא דמלכותא שהשומר מתחייב בגניבה ואבידה גם ללא מעשה קניין, שאז א"צ היהודי לעשות קניין.
אם היהודי השאיל או השכיר מקום לגוי שיניח בו את החמץ, שמצד אחד זה נמצא בביתו של היהודי, ומצד שני הוא ייחד את המקום לחמצו של הגוי, דן בזה המ"ב ואומר, שלא מועיל אם קיבל עליו אחריות, דקיי"ל שכירות לא קניא, ומכיוון שכך נחשב שהחמץ מונח בביתו של היהודי, ומ"מ בדיעבד אם החמץ הזה שהה אחרי פסח, והנושא הוא האם יש על זה איסור של חמץ שעבר עליו הפסח שזה רק איסור מדרבנן, בזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברים, שכאשר הוא ייחד מקום לחמץ שלו, החמץ נחשב ברשותו של הגוי, וזה הכל אם ייחד לו מקום בפניו, אבל אם בפניו הוא לא ייחד לו מקום, אלא שאח"כ רוצה להעביר את החמץ למקום אחר, זה לא נחשב שהמקום מיוחד לגוי, והיהודי עובר על החמץ הזה.
דן המ"ב, באופן שאין ליהודי אפשרות להחזיר לגוי את החמץ, האם מועיל לזה ביטול, ואומר, שהרבה מהאחרונים סוברים שלא מועיל בזה ביטול, כיוון שגוף החמץ אינו שלו, והרבה מקילים בדבר, ומביא המ"ב את דברי המג"א שאומר, שיש תקנה, שיחזור ויפקיד אותו ביד גוי אחר, או שימכור לגוי את הבית שהחמץ מונח בו, והגוי יקבל אחריות של גניבה ואבידה, והנכון שיעשה את שניהם, מכירת הבית, ומכירת החמץ.
מביא המ"ב נידון, האם חז"ל גזרו משום חמץ שעבר עליו הפסח על חמצו של הגוי שהיה בידי היהודי, ואומר, שיש לסמוך על המקילים בזה לעניין היתר הנאה.
גם אם היהודי לקח את החמץ של הגוי המופקד בידו והפקיד את זה ביד גוי אחר, לא מועיל לפטור את היהודי מחיוב על אותו חמץ, וטעם הדבר מבאר המ"ב, שמשעה שהיהודי קיבל על זה אחריות, נחשב החמץ כשלו, ויש מקילים וסוברים, שכיוון שגוף החמץ הוא של הגוי, וגם החמץ לא בביתו, ממילא היהודי פטור מזה, וכן משום האחריות אין חשש, כיוון שהגוי השני קיבל עליו אחריות בזה, וכן א"צ להפקיד ממש את החמץ בידי העכו"ם השני, אלא מספיק שמכר לו את החדר שבו החמץ נמצא.
מביא השו"ע י"א שמחמירים עוד יותר, שגם אם היהודי לא קיבל על עצמו מגניבה ואבידה על חמצו של הגוי, אלא קיבל על עצמו אחריות מפשיעה, זה כבר מספיק שיחשב החמץ של היהודי, ויש חולקים, והעיקר כדעה הראשונה המחמירה.