"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט' ל')
"מנהג קבע רבנו לעצמו- מסר לנו הגה"צ רבי חיים דוב שטרן שליט"א רב דחסידי סקולען בארה"ק– לעשן סיגריה במוצאי שבת קודש. היו אלה רגעים טמירים וידוע היה שזה המגיש לרבנו את הסיגריה זוכה לראות ישועות שלא כדרך הטבע. רבנו היה מעלה עשן כשכל כולו דביקות ושרעפים ומפיו היה מתנגן נעימת הניגון 'סאל אה קאקאש' של הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע, הנעימה בלבד ללא התיבות. רבינו הסביר את מנהגו הזה הנעוץ בביאורו של ה'אור החיים' הקדוש המבאר מדוע מכנה הכתוב את שמירת השבת- 'לעשות' את השבת, לכאורה מה עשייה יש בשמירת השבת, הלא שבת היא עניין של שמירה בלבד, של שב ואל תעשה ולא של קום ועשה, ומחדש ששבת שונה היא מיתר המצוות כאשר עצם שמירת השבת נחשבת לו לאדם כמעשה, מאחר ובאה עבירה לידו ולא עבר הריהו כאילו 'עשה' וקיים בפועל את השבת. חתם רבנו: היות ואני איני עושה כל מלאכה בשאר ימות השבוע, על כן מעלה אני עשן במוצאי מנוחה על מנת להבדיל בין החול ובין הקודש ועל מנת ששמירת השבת אכן תיחשב אצלי כעשייה בפועל.
בני הרב אליעזר זוסיא שליט"א, שמע הסבר זה מפי הקודש ושאל את רבינו: אם משום הא היה צריך הרבי להעלות עשן בהדי פניא דמעלי שבתא, שכן עצם הפסקת העישון תהיה כפרישה ממלאכה לטובת השבת. השיבו רבנו: ומה אכפת לך שאני מתחיל בהכנות לשבת קודש כבר החל ממוצאי שבת?
הרב מנחם זאב שטרן שליט"א ר"מ בישיבת 'דרכי חיים-צאנז' בי-ם: זוכר אני את אותה שבת רבת משתתפים כאשר שהה רבנו במנצ'סטר והוא התלווה אליו במסעו. אלפי יהודים, נתיני הממלכה הבריטית, התכנסו לחסות בצילא דמהימנותא בסעודת המלווה מלכה הרבתית. רבינו דיבר אז מכאב לבו וייסר את קהל שומעיו באומרו:
"אלפי יהודים הגיעו הנה לקבל פניי ולכבדני. אולם דעו גם דעו שלא אותי מוטל עליכם לכבד כי אם את כל אותם משולחים רבים המגיעים מארץ הקודש, אותם תכבדו ביתרת הכבוד. האמינו לי, אילו הייתם יודעים כמה אתם 'מקבלים' מהם כשהם מזכים אתכם במצוות הכנסת כלה, אילו הייתם יודעים עד היכן הדברים מגיעים, הייתם רוצים לקבל פניהם ביקר עוד בשדה התעופה!"
הוא היה אומר: "ישנו מי שחושב ש'דביקות' משיגים כאשר יושבים עטופים בטלית ותפילין ומנערים את הראש בהתלהטות מצד לצד. לא כן, הרבה יותר דביקות משיג אדם כשהוא רוחץ את בנו הקטן בערבו של יום, שכן חכמינו ז"ל לימדו אותנו ש'לדבקה בו' מקיימים על ידי התדבקות בדרכיו- מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון. וכשאדם מתמלא רחמים ומטפל ורוחץ את בנו, הוא מתמלא בדביקות לקונו!"
יראת ד' אלמדכם
הרה"ח ר' ישעי' קרויס שליט"א מקורב רבות בשנים אצל רבנו, פותח במעשה הפלא ופלא, על זהירותו של רבנו בחשש חילול שבת על ידי אמירה לנכרי: "היה זה בפעם הראשונה שרבנו נסע ללונדון בשנה הראשונה להנהגתו, שנת תשמ"ג. בואו של רבנו ללונדון לראשונה כרבי חדש עורר הדים רבים והמונים נאספו בליל שבת קודש באולם בו נערך השולחן הטהור. רבנו החל לומר את הזמירות בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש, אך לפני הקידוש כבה החשמל בכל האזור, חושך ואפילה עד שלא ראו זה את זה. רבנו דווקא נהנה מכך, כי לפני נסיעתו ללונדון אמר לנו, שהנסיעה הזו קשה לו מאוד משתי סיבות: הוא הרי מקפיד מאוד שלא לאכול אצל זרים ויכול להיות מכך שפיכות דמים שיבוא לבקר בבתים של אחרים ולא יאכל אצלם כלום, וגם שהרי כולם הכירו את אביו הק' זי"ע כצדיק אמת, ועתה יחשבו בתמימות שגם הוא צדיק כמו אביו, והרי אסור לרמות אנשים…
"ממילא, עתה שנהיה חושך סמיך ולא יכלו לראות את רבנו כלל, שמח רבנו כמוצא שלל רב והורה בתקיפות שלא להדליק את האור בשום פנים ואופן, בפרט שאצל אביו הק' הקפידו מאוד על אמירה לעכו"ם. הרב מטשאבא זצ"ל שהתגורר בלונדון באותם ימים, עמד לצידו של רבנו ולחש לו שהרי בלאו- הכי לא יצייתו לדבריו, אבל רבנו התעקש שלא ידליקו בשום אופן. חלפו כמה דקות והחשמל נדלק, ויהי אור. רבנו נבהל מאוד והתיישב על כסאו, ולא רצה לקדש על היין. בתחילה אמרו לרבנו שהיה כאן חשש פיקוח נפש, אבל רבנו סירב לקבל את התשובה והגיב בביטול: 'וייס איך וואס, פיקוח נפש'… והוסיף לומר בחשש ובמורא, כי חלילה יכול לצאת מ'הטיש' הזה מכשול גדול, שיבואו לטעות שמותר לומר לעכו"ם להדליק את החשמל עבור ישראל.
"משראו בכך, ניגשו לרבנו וסיפרו לו, שהגוי מתגורר כאן בבניין והיות שגם אצלו כבה החשמל, הדליק את החשמל לעצמו וכך גם נהיה אור גם כאן. רבנו נרגע לשמע הדברים, אבל הביע חששו שהקהל הגדול שנמצא כאן אינו יודע על כך, ויכול להיות מזה מכשול חמור. 'חייבים להכריז על כך', אמר רבנו וביקש מהרב מטשאבא להודיע לציבור.
"ואכן, הרב מטשאבא נעמד על רגליו והכריז בקול: 'מורי ורבותי! כולם יודעים שאסור לומר לגוי להדליק חשמל עבור ישראל, אבל כאן הגוי הדליק לעצמו ואין חשש אמירה לעכו"ם'. רבנו ישב והקשיב לדבריו בקורת רוח, וכשסיים אמר לו: 'טשאבא רב! יתכן שלא כולם שמעו את הדברים, אנא תחזרו עליהם פעם נוספת'… רק לאחר שההכרזה נאמרה פעמיים, התרומם רבנו מכסאו והמשיך בעבודת הקידוש באש להבה".
כאכילתכם כן עבודתכם
זהירותו המופלגת של רבנו באכילה לגבוה, היתה לשם דבר בכל מקום , וגם לגבאים היתה זו עבודה מיוחדת לשמור על כל כללי החומרות הרבות שנהג רבנו בענייני אכילה. "רבנו הקפיד מאוד שיפתחו את כל הבקבוקים לפני שבת", מספר ר' חיים מאיר פרומביטש. "אירע פעם שהייתי עם רבנו בלוס אנג'לס לטובת מוסדות 'חסד לאברהם', והיות שביום שישי הייתי עסוק מאוד עד למעלה ראש, נזכרתי דקות ספורות לפני עריכת השולחן הטהור שלא פתחתי את בקבוקי הסודה לפני שבת..
"כל מי שזכה להיות במחיצתו של רבנו בשולחן הטהור, זוכר היטב שמחמת קושי בליעת המאכלים, הוא שותה סודה כמעט אחרי כל דבר שהכניס לפיו, כדי שהשתייה תחליק את המאכל לבית הבליעה.
ידעתי שהשתיה נחוצה לרבנו ביותר ולכן נהגתי היתר לעצמי לפתוח את הבקבוקים עכשיו תיכף ומיד, טרם ייכנס רבנו לעריכת השולחן. והנה, רבנו מתחיל לאכול את הדגים ואני מוזג כוס עם מי סודה, אבל רבנו לא נוגע בכוס… אני עומד מן הצד ומשתומם לנוכח המראה, בפרט שראיתי שרבנו ממש נאבק עם המאכלים כדי לבולעם, אך לא יכולתי לעשות מאומה.
"לפתע, תפס רבנו את הכוס בידו ונגע בה שוב ושוב, אבל כעבור מספר שניות, עזב את הכוס והמשיך לאכול הלאה. וכאילו שלא היה די בכך, סימן לי רבנו בידו לגשת אליו ושאל אותי בלחישה: 'זאג נאר, מ'האט געפענט די פלעשער פאר שבת?!' (אמור נא, האם פתחו את הבקבוקים לפני שבת?!)…
ראיתי בחוש איך מן השמיים הכניסו בו כוח מיוחד להרגיש על דברים שנעשו שלא על פי דעתו, שלא ייכשל צדיק זה בדבר שהצטער עליו".
(מתוך 'המבשר' ערב שביעי של פסח תשע"ט)
1/246