בס"ד
הרב ישראל ליוש
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל": (ט א)
במדרש רבה על פסוק זה מובא: 'אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹף, מַה הָעוֹף הַזֶּה אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִזְּקֵנֵיהֶם'.
ענין הזקנה בעם ישראל, יסודו באברהם אבינו שתבע מהקב"ה שיעטר את המבוגרים בזקנה, והקב"ה אמר לו: טוב תבעת וממך הוא מתחיל, שנאמר: 'ואברהם זקן בא בימים'. מבואר בספרים שבקשתו של אברהם שיזהו את המבוגרים ע"י זקנה שתעטר אותם, לא היתה לשם כבוד, אלא כדי שהצעירים יוכלו לבקש מהם עצה ותבונה, כי ניסיון החיים של הזקנים ודעתם הרחבה, היא נר לרגלי המבקשים ללכת בדרכיהם.
יסוד דומה נלמד מהמשך הפרשה, בני אהרן מתים בהקריבם אש זרה לפני ה', בגמרא (עירובין סג א) מבואר שהם נענשו על שהורו הלכה בפני משה רבן, שסברו שאף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. הגמרא מספרת על תלמידו של רבי אלעזר שהורה הלכה בפני רבו, ורבי אלעזר אמר לרעייתו: "תמה אני אם יוציא זה שנתו", ואכן הוא לא הוציא את שנתו, אמרה לו: "נביא אתה?" אמר לה: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני 'כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'".
מקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: וכי פגיעה בכבוד הרב כה חמורה עדי כדי שחייבים עליה מיתה?! ועוד, מדוע לא מחל רבי אלעזר על כבודו? הרי לא דבר קל הוא שמאן דהוא נענש בסיבתו?
אלא מיישב ר' חיים, לא ענין של כבוד הוא, ואין בעלים למחול עליו, אלא יסוד שורשי הוא בצורת העברת המסרים וההוראות בעם ישראל, שהצעיר לומד מהזקן והנער מהחכם ממנו. כאשר תלמיד מורה הלכה בפני רבו, הוא לא פוגע בו, אלא הוא מסרס ומשבש את דרכי ההורה והמסורה בישראל, ועל כך לא מועלת מחילה…
כראיה, מביא ר' חיים את סיפורם של אלדד ומידד שהתנבאו במחנה, ויהושע שהורה הלכה בפני רבו ואמר: 'אדוני משה כלאם', נענש ולא היו לו ילדים. הרי שם בוודאי לא היתה זו פגיעה במשה רבינו, אדרבה, הוראת ההלכה של יהושע היתה לכבודו של משה, שהרי נבואתם היתה: 'משה מת ויהושע מכניס', ולכבודו הוא קינא וביקש להענישם, ועם כל זה כיון ששיבש את דרכי ההוראה והורה הלכה בפני רבו, נענש בחומרה.
כך גם מבואר בגמרא (חגיגה יד א) שהקללה החמורה ביותר שקילל ישעיה את ישראל, אחרי שקילל אותם שמונה עשרה קללות, ובכללן שלא ימצא בהם בעלי גמרא ומשנה ועוד, היתה: 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', כי זו אכן התחתית שעם ישראל יכול להגיע אליו, שיפסיקו להיוועץ בזקנים, ודעת הנערים לבדה תקבע.
***
לעת זקנותו, רצה מרן ה'חפץ חיים' זי"ע לעלות לארץ ישראל, אך הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל הפציר בו שלא יעשה כן, כי עולם הישיבות בליטא זקוק לו. ה'חפץ חיים' ניסה לשכנע את רבי חיים עוזר כי הוא כבר זקן ואינו מועיל יותר לעולם הישיבות, אך רבי חיים עוזר התעקש ואמר לו: "כשסבא יושב ליד השולחן הנכדים מתנהגים אחרת…"
***
מנהג שאינו ראוי היה לו לאחד הבחורים בישיבת פוניבז', הוא היה בחור מצוין ששקד היטיב על תלמודו, אך ממנהג זה לא הצליח להתנתק, גם לאחר שהמשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל העיר לו על כך לא אחת. לא היה בהתנהגותו סיבה מספיקה כדי להוציאו מהישיבה, סבר המשגיח, אך משהבחור עזב את הישיבה מרצונו, החליט המשגיח כי יש התנהגותו היא סיבה מספקת שלא לקבלו שוב לישיבה.
מנגד, הבחור מתחילה עזב את הישיבה רק לתקופת חיזוק קצרה, ומשהחליט לחזור סבר שכלל אינו צריך לבקש רשות, וכך עשה, הוא התיישב באולם בית המדרש וחזר ללמוד כאחד הבחורים. כאשר נודע ע"כ למשגיח הוא שלח להודיע לו בזה הלשון: "כשהיית בישיבה לא יכולתי לשלוח אותך מהישיבה בגלל התנהגותך הלא ראויה, אבל עכשיו שאינך בישיבה ואתה רוצה לחזור, אני מודיע לך שאני מתנגד לחזרתך לישיבה…". אך כיון שבהנהלת הישיבה הדעות היו חלוקות, יש שסברו שאפשר להחזירו לישיבה על אף התנהגותו, ניצל זאת הבחור ונשאר בישיבה.
שני חברים של הבחור סברו שמצב זה אינו יכול להימשך, שהבחור נשאר בישיבה רק על דעת חלק מהצוות וממרה בזאת את פי המשגיח, אך מצד שני הם גם רצו בטובת חבריהם, על כן הם נגשו אל מרן הסטייפלער זי"ע וסיפרו לו את הסיפור כהווייתו וכן את דעתו של המשגיח. הסטייפלער סבר שאין סיבה שלא להחזירו לישיבה, והחליט לכתוב מכתב למשגיח ולהביע בו את דעתו בענין, הוא הכניס את המכתב למעטפה סגורה, כדי שלא יראו הבחורים את תוכנו וביקש מהם למסור אותו למשגיח.
הם חזרו לישיבה, ופנו מיד לביתו של המשגיח לקיים את שליחותו של מרן הסטייפלער, "היינו כעת אצל הסטייפלער בענין הבחור פלוני, והוא מסר מכתב למשגיח" – אמרו לו הבחורים. המשגיח נטל מהם את המכתב, הניח אותו על השולחן ובטרם פתח אותו הבין את תוכנו, הוא קם ממקומו ואמר להם: "אני הולך לישיבה…"
הופעתו של המשגיח בשעה זו הדהימה את הבחורים, לא היתה זו שעה בה המשגיח רגיל להימצא בישיבה, ולפתע הוא נכנס לבית המדרש באמצע הסדר, ניגש למקומו של הבחור ואמר לו: "אתה יודע שיש מקטרגים ע"כ שאתה נמצא כאן בישיבה, המקטרג הוא אני, אני מודיע לך שהקטרוג ירד, אתה יכול להישאר בישיבה…!". רק כאשר חזר המשגיח לביתו פתח את המכתב ונוכח שאכן זו היתה דעתו של הסטייפלער שצריך להשאירו בישיבה.
כך היתה התבטלותו המוחלטת של המשגיח רבי יחזקאל לדעתם של גדולי הדור. משהבין שזו דעתו של מנהיג הדור, הסטייפלער, הוא לא רצה להתמהמה אפילו כדי קריאת המכתב ושמיעת הנימוקים, ופנה מיד לעשות את רצונו, כי רצונו של גדול הדור זהו רצונו של הקב"ה…
***
הסיפור הבא גם יספר על ציות מוחלט לגדולי הדור, וגם הוא יעסוק במשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אך לא מצדו של המציית, אלא מהצד של מי שנטלו ממנו עצה ולא נכשלו…
אחד משני ילדים יחידים של משפחה מירושלים לקה בליבו באופן קשה ביותר, הרופאים בישראל אמרו נואש, והם לא צפו לו יותר מכמה חודשי חיים…
משהגיע השמועה לאזניו של הגאון רבי הירש פלאי זצ"ל החליט שיש לנסות להטיסו לחוץ לארץ, זו לא היתה החלטה של מה בכך, היא כללה התארגנות רבת פרטית וחובקת עולם, החל ממשלוח החומר הרפואי אל בית החולים בחו"ל, סידור אישורים ודרכונים, וכלה בארגון עסקן מקומי בחו"ל שיואיל להתעסק בענין, בכל אלו עסק ר' הירש בעצמו ולא נח ולא שקט עד שאחרון הפרטים אורגן על הצד הטוב ביותר.
אלא שהמו"מ עם הרופאים המטפלים בחו"ל העלה שהם אכן מוכנים לטפל בילד ולערוך לו צנתור בלב שעשוי להציל את חייו, אולם זהו טיפול חדשני שגם המרכז הרפואי הגדול בחו"ל עדיין לא צבר בו ניסיון. ר' הירש חשש ליטול על עצמו אחריות בענין, והוא נסע לבני ברק למשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל להיוועץ עימו בענין ולקבל את ברכתו.
"מששמע המשגיח רבי יחזקאל את שאלתנו" – מספר רבי צבי אליאך שליווה את ר' הירש במסעו לבני ברק – "גער בנו: 'וכי אני מחלק ברכות?! מה אתם רוצים ממני?'
"חיל ורעדה אחזתני ובקשתי לברוח מן החדר, אך ר' הירש רמז לי שאשאר, "לא נצא מכאן עד שנשמע תשובה ברורה לשאלתנו…." והוא אכן עמד על דעתו והתחנן למשגיח שיציע עצה וברכה…
"לפתע קם המשגיח ממקומו, נטל את ידיו ואמר: "איך הייסט צו פארען, און הער וועט זיין געזונט!" – [אני מצווה שיסע והוא יהיה בריא].
ההוראה המפורשת שיצאה מפיו של המשגיח, נסכה בר' הירש כוחות מחודשים והוא ניגש לבצע את המשימה במלואה, כשהוא לבדו עומד ומנהל את מבצע ההטסה.
ר' הירש לא הסתפק בעזרה הטכנית להורי הילד החולה, ביום הצנתור הוא התענה והתפלל עליו מעומק ליבו, ואף נסע לכותל המערבי עם מנין להעתיר לרופא כל בשר שהטיפול יצליח, ואכן הקב"ה עזר והצנתור הצליח מעבר למשוער.