הרב אהרן כהן
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט"ו, ל"ח)
גדולה וחשובה היא מצות ציצית, עד שהיא שקולה ככל
המצוות, וכדאיתא בגמרא (מנחות מג, ב): רבי שמעון בר יוחאי
אומר, כל הזריז במצוה זו- זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב
הכא: 'וראיתם אותו', וכתיב התם: 'את ה' אלקיך תירא ואותו
תעבוד'. תניא אידך: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה"'
שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן.
מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי. שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה' גאון'. ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה.
ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת לד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוא קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית'…
מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרש לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא , כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק.
וכך היה המעשה: היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד, הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו, השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע, הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן, הנסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו, ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו. לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות!"
העגלון מילא את פיו בצחוק 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד?
עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך…חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה…
העגלון המופתע מהסכום העצום המונח בחיקו ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא יודע את נפשו משמחה : סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה, שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו…
מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו;. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה, מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה. וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו.
יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום שלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה.
חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אריע לו דבר מה, ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.
אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.
לאשתו , שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע 'נגנב' הסכים לומר, ולא יסף, וזו היתה אכן האמת לאמיתה…
שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו.
בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר, הבקשה , המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר תמהים מה מבקש האח לומר ברגעיו האחרונים.
אולם הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אפם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם ", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי , כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך".
ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך על תתעלם' הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים".
בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה , ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה. פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה.
"מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים, בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר…
כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולא פעם. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה…(נצוצות)