השבוע למדנו ב'דף היומי בהלכה' על האיסור שאסור חכמים לקבל כתרומה לבית הכנסת חפץ שניתן כשכר למעשה עבירה, או ששימש כתמורה לכלב בעיסקת חליפין. שורש איסור זה הוא באיסור התורה להקריב על המזבח בהמה ששימשה לדברים אלו: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך".
מאיסור זה שהוסיפו חכמים נוכל ללמוד על גודל ההרחקה שיש להתרחק מדברים אלו. ובהקשר זה ראוי להביא בקצרה את לשון ספר החינוך בהטעימו את טעמהּ של מצוה זו: "בהיות קרבנו מעבירה מטונפת, שמא יחשוב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו. וגם כן מחיר הכלב, כי הכלבים ידוע שהם עזי נפש, ושמא מתוך חָשבוֹ בהן ובטבען החזק, תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו".
ואגב, כידוע, בעל ספר החינוך כותב טעם לכל מצוה ומצוה. מצוה זו היא היחידה שבה המחבר עצמו מסתייג מעט מהטעם אותו כתב, ומוסיף: "ואם אָמְנָה בני שאלו דברי ילדות הם, עמם תתעורר וטעם זקנים תקח".