לפני מספר שנים בערב יום השואה התקשרו אלי מתחנת הרדיו 'גלי צה"ל'. אמרו לי: "יש לנו מחר יום שידורים מיוחד לאורך כל היום בנושא השואה. שעה אחת במשך היום אנחנו רוצים להקדיש לנושא השואה מנקודת מבט חרדית. אנחנו מזמינים אותך לבוא לכאן לאולפן, אתה מקבל את המיקרופון, שעה שלמה היא שלך. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק שיהיה על השואה ובהקשר החרדי".
הופתעתי. לא התכוננתי לרעיון כזה. אמרתי: "אינני יודע, עלי לחשוב".
"אין בעיה", השיבו. "תחשוב ותענה לנו תשובה בהקדם".
התלבטתי מאוד. מה עושים? מצד אחד, יש כאן הזדמנות עצומה לבוא להשמיע את דבר ה' בלי הפרעות, בלי ויכוחים. שעה שלמה אני יכול לומר כל מה שעולה בדעתי. איזה מסר שאני רוצה. מצד שני, השואה היא נושא נפיץ ורגיש מאוד. כל דבר שאגיד יכול להקפיץ עלי אנשים ולגרום להסתה. גם ככה הכל כל-כך רגיש עם הציבור החרדי, ובפרט סביב יום השואה, וטעות אחת שאעשה עלולה ללבות את האש.
תוך כדי הרהורים והתלבטויות הגעתי לביתי. הבטתי בארון הספרים ופתאום נעצרות עיני על קונטרס כלשהו שקניתי פעם, או שהגיע אלי בדרך כלשהי. היה זה קונטרס בשם 'ההרוגה עליך' – בנושא השואה, מאת האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל.
הוצאתי את הקונטרס, התחלתי לעלעל בין הדפים בהיסח הדעת. תוך כדי רפרוף אני נעצר באחד הפרקים, מתחיל לקרוא קצת, ולפתע תשומת הלב שלי מתחילה להתמקד… אני ממשיך לקרוא, ונהיה לי אור בעיניים. יש לי חומר למחר! עוד כמה חצאי עמודים, וההחלטה גומלת בלבי. יש לי הרצאה מוכנה! אני מתקשר לתחנה ואומר: "בסדר, אני מאשר את ההזמנה. אני מגיע מחר".
מיד אחר כך התיישבתי ללמוד את המאמר ביסודיות, קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף. עיבדתי אצלי את החומר וסיכמתי אותו בראשי בסגנון של שיחה. אני אתן כאן בקצרה, בקווים כלליים, את תוכן הדברים, בשילוב ציטוטים קצרים מהמאמר, כדי שהקוראים יבינו על מה מדובר.
לא מסוגלים לתפוס
בתחילת הדברים מרחיב האדמו"ר מסלונים על הערפל האופף את נושא השואה ועל חוסר היכולת האנושית להכיל את ממדי האסון, ואשר על כן דווקא הדממה, וההבנה שאי-אפשר להבין – הן הן הביטוי הנכון וההולם ביחס אליו.
"כאשר פרצה התבערה הענקית מתוככי ארץ הדמים הארורה ולשונות האש התפשטו והשתוללו כמעט בכל מדינות אירופה וביחוד בארץ פולין, ושרפו והשמידו את בית ישראל – כשם שהיינו אז מוכי תדהמה, והמוח האנושי לא היה מסוגל לתפוס איך מתחולל חזיון אימים כזה לעין השמש; כיצד נהפכה מדינה שלמה בת מיליוני אנשים למאורה של חיות טרף משתוללות הצמאות לדם יהודי … איך יתכן שכל זה ייעשה על פני כדור הארץ בריש גלי ובאין מפריע … כך אפסה מאיתנו נקודת אור שתפזר קמעא את חשכת המחשבה העוטפת סוגיא זו ותבהיר מעט את מאורעות השואה …
"מרבית הספרים והסופרים שכתבו על נושא זה" – הוא כותב – "החטיאו את המטרה, ולא נגעו אפילו באפס קצהו. ובכגון דא נאמר 'המשכיל בעת ההיא ידום' (עמוס ד'), כי רק הדממה המעיקה של המשכיל, היא הביטוי היחיד ההולם את העת ההיא. נסתרים המה דרכי ד', נשגבים מבחינת אנוש. 'גזירת גזרתי חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה', 'במופלא ממך אל תדרוש', 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט'.
"יש עניינים בסודות הבריאה, אשר נכחם עומד האדם בשכלו הזערורי תוהה ומשתומם, אפס כל מושג, כי מה מסוגל ילוד אשה להבין בדעת האין סוף אשר לתבונתו אין חקר. כל הגיגיו בעניינים אלו אינם אלא אפס. סוד כזה מסודות הבריאה הוא ענין ההשמדה והחורבן, אשר לית מחשבה תפיסא ביה כלל…".
למעלה מדרך הטבע
עוד מדגיש הרבי, כי דווקא ההיקף הבלתי נתפס והבלתי ייאמן של אסון השואה, הוא זה שמורה באצבע כי יד ה' היתה זאת. כי בדרך הטבע, דבר כזה לא יכול היה להתרחש [דברים אלו נותנים מענה לשאלות בסגנון 'איפה היה אלקים בשואה', כאשר התשובה היא ברורה: בלי הקב"ה, אסון כמו השואה לא היה יכול להתרחש]. וכך הוא כותב:
"גם חוקרי השואה למיניהם נלאו למצוא פתרון לחידת חידותיה ולקרב אל השכל כמה וכמה עניינים סתומים הקשורים בהשמדת בית ישראל באירופה. דבריהם בנושא זה אין בהם ממש. ההגיון הטבעי אינו יודע להסביר בשום פנים את פשר הצלחותיו של אותו צר ואויב היטלר ימ"ש, גדול הרשעים בתולדות האנושות, את עלייתו הפתאומית והשתלטותו שלטון בלי מצרים על רוב מדינות אירופה – וראש לכל: את שנאת הטירוף שלו ליהודים!
"בה בשעה שיצא והתרברב לכבוש עולם ומלואו, ראה אותו רשע בעם ישראל כולו, למרות אפסיות כוחו, את אויבו הראשי. כל אימת שהיה מגיע בנאומיו לנושא היהודים, היה מאבד עשתונותיו כליל וצורח ממש כמטורף, עד כי הורגש בעליל שעיקר מגמתו ושאיפתו להשתלט על העולם חותרת לתכלית אחת: להשמיד ולהכחיד את עם ישראל וזכרו, וכאילו היתה מפעפעת בתת הכרתו ההרגשה, כי כל עוד שעם ישראל חי, לא יתכן ויעמוד איתן שלטון הרע והטומאה שלו.
"כיוצא בזה נבצר מן השכל האנושי להבין, איך זה נרצחו ונשרפו מליוני יהודים לעין השמש וכל האומות שהיה בכוחן למנוע הרג זה – כידוע לכל מי שהעניינים האלו נהירים לו – לא נקפו אצבע להגיד למשחית הרף, וכך היה רצון ההשגחה העליונה להרדים גם את העולם היהודי בכל פזוריו, שלא תיבקע מפיו הזעקה הגדולה והמרה שתזעזע כל יושבי תבל, ולא נתקיימה בו עצת ההצלה "לך כנוס" והשק ואפר אשר יוצע לרבים, אם מתוך חוסר ידיעה והערכה על היקף האסון המתחולל בגיא הדמים ואם בגין סיבות אחרות שא"א לפורטן".
בזכות הקדושים
הרבי לא מנסה לענות על שאלות ה'למה' וה'איך', אבל מעניק זווית התבוננות נפלאה ביותר על חלק מתופעות דורנו, שהן למעשה פירותיו של הכוח הרוחני העצום של קידוש ה' שהתגבר בעולם על ידי כל אותם קדושים הי"ד.
"המספר הנורא והאיום של שישה מליון קדושים שנעקדו על מזבח קדושת שמו, יש בזה אולי להאיר קצת את התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו ששום בעל דמיון וחזיון לא העז להעלותם ברעיונו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה, אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה בהם הוא ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלא תפארתם וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שהיה כעין זה בשום דור.
"והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלו? מי הוא שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה, שגם בדורות שלפנינו לא הצליחו להקים דורות כאלו, ומכוח מה צמח דור שכזה? ובוודאי שאין לכך שום הסבר טבעי, אלא שהקב"ה לבדו, אני ד' בכבודו ובעצמו, טיפח, ונתקיים בדור הזה לעושה נפלאות גדולות "לבדו", כביכול הקב"ה לבדו הקים את הכל מחדש בהערת רוח ממרום, אשר תוצאותיה למעלה מכל שכל אנושי ומכל חשבונות – וכל זה בזכות אותם הקדושים.
"שכן, אם כל מאורע רוחני יש בו מן הנצחיות ואינו הולך לטמיון, על אחת כמה וכמה שהעקדה הגדולה הביאה שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם, ומגודל קידוש ה' של שישה מליון קדושים, אין לשער איך הבריאה נתרוממה ונתקדשה ללא ערוך, וממילא אין זה חידוש שכח הקדושה מתגבר כל כך והולכים ומתרבים יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ובני תורה, וכל מי שרק רוצה לילך בדרכיהם, יש לו האפשרות לכך מכח הקדושה שהשאירו אחריהם. שע"י קידוש ה' שלהם קירבו את הבריאה לתיקון הגמור. ועל דרך שמצינו בעשרה הרוגי מלכות שע"י הריגתם ניתקנו התיקונים העליונים ביותר למעלה מכל השגה, ובוודאי שגם ע"י העקידה הגדולה הזו נפעלו התיקונים הגדולים ביותר ונתקרבה הבריאה לתיקונה הגמור, שעל ידיהם נתקיים כבר ענין חבלי משיח ובמהרה נזכה לביאת משיח צדקנו בב"א".
מבול של תגובות
למחרת בשעה היעודה התייצבתי בתחנה. ממש כמו שהבטיחו לי, נתנו לי את המיקרופון לשעה שלמה. ללא הפרעות. שעה שלמה ישבתי ודיברתי ישר מהלב, העברתי את כל המסר של המאמר בלי להוסיף ובלי לגרוע. היה נראה לי שהדברים יוצאים לי טוב מהפה ומדברים אל הלב. התחושה שלי היתה טובה.
השעה שהוקצבה לי הסתיימה. לחצו את ידיי, אמרו תודה רבה ונפרדו ממני לשלום.
חזרתי הביתה, לאחר שעתיים אני מקבל טלפון ממנהל התחנה. "הרב קראם", הוא אומר לי, "אתה לא יודע מה עשית כאן. איזה בלגן…"
החסרתי פעימה. מי יודע מה קרה? על אילו פצעים דרכתי? איזו סערה עוררתי.
"מה קרה?" שאלתי.
והמנהל ממשיך ואומר: "אין לך מושג. אף פעם לא היה לנו מבול כזה של תגובות אחרי הרצאה או שידור שמישהו מוסר. התחנה מוצפת בפניות טלפוניות. ניצולי שואה מתקשרים ובוכים. גם אנשים צעירים מתקשרים. כולם אומרים שאף פעם הם לא שמעו על השואה בצורה כזאת. אנשים ניצולי שואה אומרים שזו הפעם הראשונה שהם מרגישים איזה מסר של ניחומים על השואה. פשוט מבול של תגובות. כולם שואלים מי זה שדיבר. איזה יופי, איזה דברים מיוחדים. כולם ממש נרגשים ונלהבים. אין לך מושג איזו סערה עוררת כאן…"
1/369