חוקרי מס הכנסה פשטו על משרדי המפעל, שנה שלימה היה תחת מעקב, בלשים סמויים צילמו כל משאית שהביאה חומרי גלם וכל משאית שהוציאה סחורה מוגמרת. כל הספקים והקמעונאים נחקרו ומסרו עדות מפורטת

'נושא עוון ועובר על פשע'

חוקרי מס הכנסה פשטו על משרדי מפעל פרטי זעיר, הממוקם בצריף נידח בפאתי אזור התעשייה. מי יודע על קיומו, מי שם אליו לב, כך חשב התעשיין.

התברר שהיה שנה שלמה תחת מעקב, בלשים סמויים צילמו כל משאית שהביאה חומרי גלם וכל משאית שהוציאה סחורה מוגמרת. כל הספקים והקמעונאים נחקרו ומסרו עדות מפורטת, מגובה במסמכים. עובדי המפעל זכו לביקור אנשי המס, נעשתה עבודה יסודית, מעקב עקבי, וכעת נחשפה הפעילות והכתה בתעשיין כרעם ביום בהיר. כל המסמכים הוחרמו, והוא זומן לחקירה.

מיהר לרואה חשבון נודע המתמחה בפלילים, הודה בפניו שמעולם לא דיווח, לא שילם פרוטה אחת לשלטונות המס. מה עכשיו?

"מה עכשיו? עשר שנות מאסר"

חושך בעיניים: "אבל המפעל יקרוס אם לא אלווה את הייצור!"

"אל תדאג. הוא יקרוס גם כך, כי תחויב בחמישים אחוזי מס מיום הקמתו לפי תחשיב הרווחים של אנשי מס ההכנסה, וזה כשלעצמו יכפיל את הסכום, ובנוסף גם כפל קנס", הרגיעו רואה החשבון.

"טוב, לא בשביל זה באתי אליך"

"אמת, זה מה שהיה קורה אילו לא היית בא. הואיל ובאת, אתווה בפניך שני מסלולי חילוץ. האחד, יש לי קשרים במס ההכנסה. אם אצליח לשכנע אותם שלא היית מודע לחומרת העבירה, ועברת בתום לב, ורק עתה נודע לך, ואתה מתחייב מכאן ואילך לנהל את הספרים בדייקנות ולשלם את המס בקפדנות, יסתפקו במאסר על תנאי ובמעקב רציף".

"נפלא! עשה כן, הפעל את קשריך, אני מסמיך אותך להתחייב בשמי ככל שיידרש!"

"חכה, עוד לא שמעת על המסלול השני. השלטונות דואגים לקהילה. אם יש מפעלים שמטפחים נוער במצוקה ותומכים בארגוני צדקה ובפעולות חסד, נוהגים כלפיהם בהתחשבות מרבית ואין ממצים עמם את הדין".

פני התעשיין התכרכמו: "תשמע, אני מניח שזה עדיף על עשר שנות מאסר ועיקול הבית והמכונית. אבל הערוץ הראשון נראה לי יותר". ודאי, אין צורך להוציא עמו פרוטה מהכיס.

"גם לי", הודה רואה החשבון, "אבל יש בו סיכון: מדוע יוותרו על הטרף, מדוע ישימו לאל שנת מעקב ויפרמו את הרשת הסבוכה שטוו סביבך? אמת, אם ישוכנעו כליל שלא היית מודע לחומרת העבירה ועשית הכל בתום לב, ויהיו בטוחים שמעתה ואילך תקפיד על קוצו של יו"ד. אמור: האם אתה עצמך משוכנע בזה?!"

"המ... אני חושב שכן"...

"טוב, אומר לך בכנות: אני, לא... לכן אני ממליץ לאחד את שני הערוצים, ולהכפיל בכך את הסיכויים. מסכים?!"

וכי יש לו ברירה. אם רוצה הוא להפעיל את המפעל, ולא לצאת בעוד עשר שנים מבית הכלא כדי לסקור את חורבותיו.

ובכן, אלול הוא רואה החשבון, וראש השנה חדר החקירות. "ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות. מי לא נפקד כהיום הזה. כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר. מחשבות אדם ותחבולותיו, ויצרי מעללי איש. אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". אשרי מי שנבדק פנקסו, והכל תקין. ניכוי מס במקור, וכל פריט רשום ומדווח. ואנו, מה. ארגזים מלאים מסמכים מפלילים.

ומה בפינו –

ראשית: "אני לדודי, ודודי לי". הערוץ הראשון.

אמת, התעלמנו עד כה, נהלנו את חיינו כאילו אין דין ואין דיין, וכל אותה העת היינו תחת מעקב... אז כעת אנו שבים בתשובה, מבקשים מחילה, מה שהיה לא יהיה עוד, מכאן ולהבא חשבון חדש. חשבון צדק, מס אמת.

האם יאותו? האם ישתכנעו? ההגענו לדרגת: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ב) האם אנו עצמנו, משוכנעים? היכולים אנו להציג "את לבבך ואת לבב"?!

נשלב את הערוץ השני: "איש לרעהו ומתנות לאביונים"

כי ה' חפץ חסד, וקבע כלל בהנהגתו: "ונתן לך רחמים, ורחמך" (דברים יג, יח), שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא ע"ב, ביצה לב ע"ב) והוא "נושא עון ועובר על פשע" (מיכה ז, יח), למי נושא עוון, למי שעובר על פשע (ראש השנה יז ע"א, מגילה כח ע"א).

הסכיתו ושמעו סיפור מן הגמרא. הספור מעניין, ואפילו מצחיק, וגם מאלף. אבל אם כך נתייחס אליו, יחטיא מטרתו. הוא נכתב בגמרא כדי ללמד, כדי להורות ולהנחות, כדי לחייב! וכך ספרו (נדרים סו ע"ב), נקריא ונסביר –

"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל", מעשה ביהודי בבלי שעלה לארץ ישראל. כאן ושם דברו ארמית, אלא שהיו מושגים בעל פירוש שונה.

"נסיב איתתא", נשא אשה, ולא היתה פקחית במיוחד. "אמר לה: בשילי ליה תרי טלפי", אם בקשו לאכול מעט עדשים, קראו לכך "שני עדשים". הבינה דברים כפשוטם, וכשהגיע לאכול גילה בצלחתו שני עדשים...

"רתח עלה", כעס עליה, ולמד את הלקח. "למחר אמר לה: בשלי לי גריווא". כשרצו הרבה אמרו: "סיר עדשים". עשתה כדבריו, ובבואו מצא גבעת עדשים, מלוא הסיר, שנערמה על צלחתו. כאן אפילו לא נכתב שכעס.

"אמר לה: זיל אייתי לי תרי בוציני", הביאי לי שני "בוציני", אבטיחים בלשון הבבלים. "אזלת ואיתי לי תרי שרגי", הלכה והביאה לו שני נרות, הקרויים "בוציני" בארץ ישראל.

הפטיר: "לכי, שברי אותם על רישא דבבא", בראש השער. כך?! היה בבא בן בוטא יושב ודן דין. הלכה ושברה את הנרות על ראשו.
אמר לה: "מהו זה שעשית?"

אמרה לו: "כך צווני בעלי".

אמר: "את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים – כנגד שני הנרות – כבבא בן בוטא!"

היא לא הייתה פקחית במיוחד. ואולי כן? מה אשמתה שלא שלטה בניב הבבלי. שנצמדה למשמעות הצרה והמצומצמת. לבשל שניים או סיר. או לשבור על ראש רבם של ישראל. והוא? הרי נוכח שיש הבדלים בתפיסה, ויש לו אישה מרובעת. יתגמש, יוודא שהבינה. כשיאמר: "סיר עדשים", יחווה בידיו לאיזו כמות כוונתו. כשאומר "בוציני", ידגים כאילו אוחז אבטיח. אולי תביא קישוא, אבל לא נרות. מצד שני, טוב שלא שברה קישוא על ראש התנא הקדוש.

אבל בבא בן בוטא!

לא לבדו ישב, ולא לבדו. דן דין, ולא היה דן יחידי. עם הדיינים ישב, ועם בעלי הדין, ובאה אישה, ושברה על ראשו שני נרות. ואינו כועס ואינו זועם, אינו מקפיד ואינו גוער. רק מתעניין: מהו זה שעשית? והיא: שכך ציווני בעלי. ראשית, איזו חוצפה! הרי לא ידע שהיתה כאן שרשרת טעויות ואי הבנות. ראוי היה שיכעס על בעלה, איזו אפקירותא, מנדים את כבוד הרב! ושנית, ואם אמר לך, מה?! ואם היה אומר לשפוך שפכין?!

ובבא בן בוטא: "את עשית רצון בעלך", ובשני נרות, יהיו לך שני בנים גדולי ישראל!" ודאי הצטערה שלא שברה נברשת.

וכתב ה"בן איש חי" (בחדושיו לבבת בתרא ג ע"ב), שלפיכך, כשהרג הורדוס כל חכמי ישראל כי חשש שימרדו בו משום שאינו ראוי למלכות, לא הרג את בבא בן בוטא. כי ידע בן שאינו נוקם ונוטר. אלא סולח ומוחל, ועוד מיטיב למי שעשה עמנו רעה! כך קיבל שכרו על הנהגתו, ולא עוד אלא שנסתבב על ידו בנין בית המקדש, כמבואר בגמרא.

ואנו, איננו רב רבנן כבבא בן בוטא, ואין מבזים אותנו ובפרהסיא בשבירת נרות על ראשנו, אלא שמפעם לפעם פוגעים בכבודנו ונעשים דברים שלא כרצוננו. לשם מה נכתב הספור אם לא כדי ללמדנו. לשאול מה ארע כאן, ולקבל תשובה תמוהה, ולהגיב בברכה!

ואם כה נעשה, הרי במידה כנגד מידה –

גם בראש השנה נשאל מה ארע כאן. ובלי ספק, נענה תשובה מקוממת ותמוהה, כאותה אשה – ויגיבו בברכה!

לא כדאי?!

("והגדת" - אלול וראש השנה)