"וְזֹאת הַתְּרוּמָה" (שמות כ"ה, ג')
פקידי 'מס הכנסה' עברו מבית לבית בשיכון ויז'ניץ בבני ברק, ע"פ הרשימה שבידם. תורתם אומנותם, שקועים בלימוד ובחסידות יומם ולילה. "מנין, איפוא, הכסף לרכישת הדירות?", תמהו החוקרים וחככו כפות ידיהם בהנאה. הפעם, הרהרו, הצליחו להעלות בחכתם דג שמן. אח"כ נקשו על הדלת לפי השם שהיה כתוב ברשימה שבידם. כשנפתחה נראה מעברו השני של הסף אברך חביב סבר.
"הכסף?"
את הכסף קיבל מר' דוד לייב שוורץ, אמר.
הם שאלו מספר שאלות ענייניות נוספות, ומיהרו לתחנתם הבאה. כששמעו גם כאן את התשובה לשאלה, לא האמינו למשמע אזניהם. הם החליפו ביניהם מבטים משתוממים. "דוד לייב". השם חזר על עצמו גם בדירות הבאות.
החוקרים ירדו לרחובות הקריה, בניסיון להתחקות אחר עסקיו הלא-מוצהרים של המיליונר, שתומך בעשרות אברכים בסכומים כה גבוהים. בקשו לברר, מיהו העשיר שרכש בעבורם דירות. ר' דוד לייב, אצלם אין רשום כזה. הם אינם זוכרים.
בהכוונת התושבים מיהרו לביתו של האיש. הם ציפו לראות וילה מפוארת שכמותה טרם ראו, ומכונית פאר חונה בחזיתה, ואולי גם נהג משועמם שרוחץ אותה בשמש. הם לא האמינו למראה עיניהם, כשרגליהם הוליכו אותם למרתף של בני הישיבה. דירה קטנה ומיושנת קידמה את פני הבאים. דירה כמעט ללא ריהוט, ומה שבנמצא, מינימלי ומיושן. ניכר היה, שהעוני דייר קבוע במרתף הזה. כשנפתחה הדלת, נתקלו החוקרים בזוג עיניים חודרות, שבחנו אותם מבעד לזגוגיות עבות. זקן ארוך ולבן שיווה לאיש מראה של הוד וקדושה. דמות גרומה, מסוגפת, שחיוך רחב על שפתיה.
"האם אתה הוא דוד לייב שוורץ?" שאלו מהוססים.
"כן"
"מנין לך סכומי הכסף הגבוהים?", שאל-התעניין אחד ה'אורחים'.
על פניו של המארח עלה חיוך רחב. הוא קרב אל השואל, ופשט את ידו אל מול עיניו: "צדוקה תציל ממוועס", הכריז בקולו בנימה שובבה משהו. על פניהם של אנשי המס עלה חיוך רחב. הם מיהרו לפשפש בכיסם והטילו לתוך כף היד המושטת מטבעות. אחר מיהרו לעזוב את המקום. כך מפי השמועה.
ר' דוד לייב עצמו גילה פעם וסיפר: "הם הביטו בעיניים בולשות לכל פינות החדר, ושאלו שוב ושוב 'איפה הכסף?'. אמרתי להם: 'קודם תתנו משהו לצדקה ואז אגלה לכם'. הם הניחו מטבעות בכף ידי תוך תקווה… חייכתי והצבעתי על היד המלאה: 'הנה לכם, כאן הכסף! '"…
אבל לפקידי המס היה נראה הדבר מוזר. למי שלא הכיר את ה'שנורר', כפי שהוא קרא לעצמו: 'דער שנורר איז דא…', היה קשה 'לעכל' את המציאות הזו. הם החליטו לשלוח אנשים נוספים לעקוב אחר האיש. הוא לא ידע על נוכחותם. בשעות אחר הצהרים המאוחרות יצא ל'עבודתו' באולמות השמחות. כל העת צפתה בו עין בלתי נראית, בוחנת. ואז ניגש אליו יהודי נשוא פנים, והניח על השולחן חבילת מרשרשים. היה זה סכום כסף גדול, כמעט נדיר באותם ימים. האיש ביקש לפרוע הלוואה, שאותה קיבל מ'דוד לייב'. בטרם הספיק להודות, החל ר' דוד לייב להמטיר עליו ברכות, כאילו היתה זו תרומה, לא החזר חוב. כך היתה דרכו של הצדיק, ר' דוד לייב (לכבד את מחזיר ההלוואה). אנשי המס עמדו מרחוק ושפשפו עיניהם כלא מאמינים. הם צבטו בבשר החי. התחילו להבין מנין סכומי הכסף הגדולים. אחר כך חשפו את זהותם ובאו להתנצל.
עם זאת לא הסירו חוקרי המס את עיניהם מה'שנורר'. במשך תקופה ארוכה, התקשו 'לעכל' את התופעה – והמשיכו לחשוד… ולעקוב. זה נמשך תקופה ארוכה, עד שרכש את החותמת: "נקראתי למשרדי מס הכנסה ונחקרתי", כך סיפר. "חקירה צולבת שתי וערב, הלוך וחזור". האמינות של ה'שנורר' הצדיק לא נעלמה גם מעיני החוקרים.
והנה ביום אחד הגיע ר' דוד לייב לסעודת בר מצווה של בנו של יהודי עשיר. קהל מצומצם השתתף בשמחה, סביב מספר שולחנות בודדים. נציב 'מס הכנסה' השתתף גם הוא. ר' דוד לייב לא ידע על כך. הוא נכנס לאולם המפואר והושיט יד. המסובין חיטטו בכיסם ונתנו ביד טובה.
ליד אחד השולחנות התייצב יהודי נכבד, סובב את גופו לעבר ר' דוד לייב והושיט לו חבילה של שטרות מזומנים כרוכים בגומי. הוא לחש לו: "ר' דוד לייב, זה סכום כסף בשביל ישיבת ויז'ניץ" (ר' דוד לייב לא קיבץ כסף לישיבת ויז'ניץ, אלא ששמח לשמש כשליח מצווה). ר' דוד לייב נטל את הכסף, וכדרכו, קימט את הכסף לתוך ידו המלאה והרעיף על הנדיב ברכות. "משום מה לא הכנסתי את חבילת השטרות לכיסי", סיפר ר' דוד לייב. נציב מס הכנסה ישב כל העת והביט בשנורר. כשסיים את הסיבוב הקצר, ניגש אליו נציב המס (יהודי דתי נכבד מר א' ע'), קרא לו לצידי האולם, הציג את עצמו ושאל: "מה הרקע האמיתי לסיפורים הנערמים על שולחנינו 'דוד לייב נתן לנו'? יהודים קונים דירות, מנין קנו דירה? מנין הם חיים? מנין להם רהיטים? והם עונים 'ר' דוד לייב נתן לנו'. האם יש אמת בדבר? האם אתה מסוגל לפרנס אנשים רבים כל כך? וכי בכוחך לאסוף שלל כה רב? הרי העניין מסתכם בסכומי עתק!".
ר' דוד לייב לא היסס. הוא פתח את כף ידו והראה לו: "בבקשה, אדוני היקר. הנה! אתה רואה כמה אנשים משתתפים כאן בבר המצווה, והנה! זה מה שיש בידי מ'שמחה' כה קטנה. בבקשה תספור ונראה יחד"…
נציב מס הכנסה החל לדפדף בשטרות, ונדהם מהסכום הענק שהיה מקופל בפיסת ידו, שבה נכללה אותה חבילת שטרות…. ה'נציב' חייך בהערכה מרובה וקרא בקול: "ר' דוד לייב! בסדר. בסדר גמור. אני מאשר. עיני ראו ולא זר, את הסיבוב הקצר ואת ההון הרב! אבל, בבקשה, מעתה ואילך – עם חותמת!"…
בסופו של דבר, הם אישרו שחתימה של ר' דוד לייב תהווה 'תעודת כשרות' לכסף. מעתה כל מי שהגיע למשרדי המס ובידו אישור חתום ע"י ר' דוד לייב שוורץ, שהוא זה שהעביר את הכסף למוכ"ז (למוסר כתב זה), הוחזק בחזקת כשרות, חתימתו וחותמתו הוכרו כהצהרת הון חוקית.
למחרת אותו לילה, נרכשה החותמת למס הכנסה. זכה ר' דוד לייב למצווה זו, שקנאה בדמים מרובים (ר"מ שטרנברג ששמע מפיו). כך הילך הצדיק ר' דוד לייב בדרכו, וסייעתא דשמיא מלווה את ידו בכל עת.
להרגיל אנשים לתת
אבל שלא תטעו. ר' דוד לייב אסף גם סכומים גדולים מאלה שקיבל באותה בר מצווה. אין מי שלא נתן כשהוא ביקש. עשר אג', מחצית שקל, שקל, ולפעמים שטר גדול יותר. הוא קיבל מכל הבא ליד. ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אחר כך היתה מתורגמת מצוות צדקה למעשי החסד.
היו לו, לר' דוד לייב לייב, גם לקוחות קבועים. עשרות שנים נהג אחד מהמתפללים להגיש לו מטבע של חמש אג', עוד מהימים, שלאגורה היה כוח קניה משמעותי. "תן לי בבקשה שלוש אגורות עודף", ביקש, כך מידי בוקר כהרגלו. השנים חלפו, ועמן גם ערכו של הכסף, ואותו יהודי היה ניגש מידי בוקר אל ר' דוד לייב, מושיט את המטבע הבן החמש אגורות ומבקש בשמחה: "תן לי בבקשה עודף שלוש אגורות", ור' דוד לייב, לאורך כל השנים נטל את המטבע, פשפש בין מטבעותיו, מצא שלוש אגורות והחזירן סרח העודף. אחר כך נפרץ מעיין הברכות.
"לשם מה אתה לוקח ממנו?", התעניין אחד ממכריו. "כסף זה אינו בעל ערך כלל", תמה.
ר' דוד לייב נעץ בו מבט חייכני, חודר, והשיב: "העיקר שהוא נותן. שנים רבות עמלתי, עד שהרגלתי את האנשים לתת", השיב ומיהר להיפנות לעסקיו. ההישג הגדול הוא, שאנשים פותחים את סגור ליבם ונותנים לשני – "העיקר שהוא נותן", ושוב הדהד שקשוק המטבעות. ושוב הדהד הקול המוכר: "גייב מיין געלט"- תן את הכסף שלי…
ר' דוד לייב היה סבור, כי הוא יכול לזקוף לזכותו את התרחבות ה'שנור' של גבאי צדקה בארה"ק. התרוצצות בין אנשים לצרכי צדקה, היתה עד אז מקובלת רק בירושלים, והוא אימץ את המנהג והחדירו גם במקומות אחרים, כך אמר. הרגיל אנשים להעניק, לתת.
העבודה שלו היתה סביב השעון. כל סדר יומו היה סביב הצדקה. ליבו החם תקתק כמו שעון. ההקפדה שלו בכספי הצדקה, היתה כמו שעון שוויצרי דייקני. הוא גם היה שעון מעורר, מעורר לבבות: ר' דוד לייב חלף בדרכו ליד שני עצים גבוהים, עצים עתיקים המתנשאים לגובה רב. לפתע התרחב חיוך של הרהור על פניו: 'אפשר להתרומם לגובה רב, ועם כל זאת להישאר בול עץ'. 'חלילה, חלילה', השליך ר' דוד לייב את הרהוריו, 'יהודים רחמנים בני רחמנים הם. כולם טהורי לב, עצים מלבלבים. אלא שלפעמים הם שוכחים, אז אני רק מזכיר להם. מרגיל אותם למה שהם באמת. מרגיל אותם לתת!'.
"ברוך משלם"…
פעם נכנס ביום חורפי לביתו של עשיר בתל אביב. בעל הבית ניגש לדלת ונחרד: "אוי, דוד לייב, ראה נא את נעליך המטונפות בבוץ, לכלכת את רצפת הבית שלי, דוד לייב, מה עשית?!".
נכמרו רחמיו של ר' דוד לייב על היהודי. הוא התנצל, אך מיהר להעלות חיוך על פניו:"ר' יהודי, עד עכשיו קיימת בנפשך 'ברוך מרחם על הארץ'. עכשיו, במטותא ממך, תקיים 'ברוך מרחם על הבריות'". לבבו של האיש התרווח, חודה המושחז של האמירה נגע בעצב רגיש בנפשו, משום כך מיהר לקיים בעצמו גם את ההמשך: "ברוך משלם שכר טוב ליראיו", הוציא חופן שטרות כסף – שכר טוב והגון, והגיש אותו במאור פניו "ליראיו"- השנורר ירא השמים.
כך הרגיל אנשים… כך עורר את טוב ליבם.
(מתוך 'בחוזק יד', מחייו של ר' דוד לייב שוורץ)
2/430