במשך תקופה ארוכה מאוד ומורטת עצבים, נוות ביתי תחי' חיפשה עבודה. חיפשה, חיפשה, חיפשה ולא מצאה. הלכה לראיונות, שלחה קורות חיים ולא מצאה. והנה באחד הראיונות אומרת לה המנהלת, שלא היתה שומרת מצוות: "אחזיר לך תשובה תוך שעתיים".
היתה זו השעה עשר בבוקר. השעתיים עברו בעצלתים, ההמתנה ארוכה, אך בסוף הן הסתיימו. 'הנה, עכשיו הטלפון המיוחל יצלצל…' אך לא. חולפות שלש שעות, ארבע וגם חמש, והטלפון דומם. מה קורה? מדוע אינה מתקשרת? איננו יודעים, והמתח רב. חולפות שש שעות וגם שבע, ואין שום יצירת קשר.
מאוד כעסנו. איזו התנהגות זו?! אם הם רוצים, כן. אם לא, לא. אבל למה למשוך אנשים כ"כ הרבה זמן? איזו רשעות! איזו אכזריות!
חולפות תשע וגם עשר שעות, ובערב היא מחליטה כי עליה להתקשר בעצמה אל האשה לשאול אותה לתשובתה. היא מטלפנת, ולתדהמתה אחרי שני צלצולים היא מקבלת מענה. "בטח, בטח, תבואי. מחר מתחילים".
השמחה על התשובה הגואלת לה ייחלנו, התערבה בתחושות קשות של זעם עצור. מדוע ייסרה אותנו כל כך? מדוע המתינה עד עכשיו? למה נתנה לנו לחכות עד בוש? איזו התנהגות!
ובכן, העבודה התחילה מיד למחרת, ולמרבה הפלא האוירה היתה נעימה, העבודה טובה. הימים והחודשים חולפים על מי מנוחות, אך את ההתחלה עם הטעם המר של התשובה המרה לא יכולנו לשכוח. זה עדיין שכן בליבנו כאבן גדולה של כעס.
עכשיו שימעו כמה גדולה החובה לדון לכף זכות. יום אחד נוות ביתי תחי' באה לעבודה כהרגלה, והנה היא שומעת את המעסיקה אומרת לה: "מדוע באת היום? שלחתי לך הודעה שיש היום חופש". "הודעה?!…" תמהה נוות ביתי. "הטלפון שלי כמובן כשר ואינו מקבל הודעות".
"מה?!" שאלה המעסיקה, "אז איך את ההודעה ששלחתי לך באותו בוקר, שקיבלנו אותך לעבודה, כן קיבלת?"
'בום'. האסימון נפל. מסתבר שבאותו יום, כבר מחצית השעה אחר כך היא שלחה לאשתי הודעה על קבלתה לעבודה, אך לא טרחה לוודא שההודעה התקבלה. כמה צריך לדון לכף זכות!
(פורסם בגיליון 'משנתה של תורה')