אם אתם מחפשים למי לתרום צדקה, בלי כרטיס אשראי או הוראת קבע, אלא ככה, מיד ליד, במזומן – בואו איתי לבית הכנסת "בית הלל" ברחוב רב אשי בבני ברק, פינת גבעת פנחס. אני מתפלל שם יום יום, ופוגש את גבאי הצדקה, שלא מוותרים לאף יהודי. בכל יום נערכות ארבע מגביות בממוצע, זאת מלבד חמשה עשר יהודים לערך, שמסתובבים בין המתפללים והלומדים, ומבקשים פרוטה לצדקה לשלל מטרות.
אתם מבינים אם כך, שבכל יום עלי להוציא סכום גדול לצדקה, ולכן, למרות החשיבות של כל מגבית ומטרה, כל ארגון ויוזמה, אני נותן משהו כמו שקל לכל אחד מהאוספים. ואל תחשבו שאני מזלזל בהם. חלילה וחס. להיפך, הם מכבדים אותי כל כך, לא מדלגים עלי אף פעם, חשובה בעיניהם פרוטה קטנה שלי, עד שאין מוותרים עליה לעולם, ומגיע להם שאחזיר להם כבוד, ומכבדי אכבד. באחד הימים נערכה מגבית עבור משפחה של יתומים, ל"ע. הכרתי את המשפחה וצערם נגע ללבי ביותר. הפעם יצאתי מגדרי, ובמקום לתת שקל אחד נתתי חמשה שקלים שלמים.
"באמת, מיילך", קרא לעברי חברי שהיה לצדי, "למגבית כזאת מתאים לך לתרום חמישים שקל!" תאמין לי שהייתי רוצה לתרום, אמרתי לו, אבל בדיוק בימים אלה יש לי הוצאה רצינית. היה עלי להתקין מזגן חדש לבית, וזאת הוצאה כבדה מאד.
"כמה?" לא הרפה החבר. אלפיים שקלים. "נו", הוא לא התרגש, "ואם היית צריך לשלם על המזגן אלפיים וחמישים שקלים, לא היית משלם את הסכום הזה? תן את החמישים לצדקה".
עוד הוא מדבר, והפלאפון שבכיסי רוטט. מי על הקו? מתקין המזגנים. "תשמע, הדגם שעליו דיברנו אזל מהשוק. אני מביא לך דגם אחר, טוב מאד, עם כל המעלות כמו שדיברנו, רק הוא עולה חמישים שקלים יותר".
בום! עוד חמישים שקלים למזגן! משמים מאותתים לי שחמישים השקלים צריכים לצאת מהכיס שלי בכל מקרה. מיד, בו במקום, ניגשתי לגבאי ותרמתי חמישים שקלים, כפי הראוי והמתאים שאתן למגבית זו.
עוד פעם הפלאפון רוטט. זה שוב מתקין המזגנים: "תסלח לי שאני מבלבל לך את המוח. התברר שעוד יש מזגן אחד מהדגם הקודם, והמחיר כפי שדיברנו. לא צריך עוד חמישים שקלים".
לא צריך. בטח לא צריך. נתתי את חמישים השקלים ההם. למצווה נתתי, לצדקה הוצאתי, אין אדם מעני מהצדקה, ואין מחירו של מזגן עולה או יורד, אלא אם כן מכריזין על כך מלמעלה.
(גיליון השגחה פרטית מס' 11)