הגאון בעל ’בן איש חי‘ זצ"ל נחשב לאחד מגדולי רבותינו, אשר הותיר לנו למחיה תורה הרבה בכל מקצועות התורה, פנינים יקרים ונחמדים ופרפראות ערבים לחיך, כל אלה בנוסף לפיוטו הנחמד "ואמרתם כה לחי" המושר בכל מקה לות היהודים.
ידוע שספריו נקראים על שם הפסוק הנאמר אצל "בניהו בן יהוידע" מגיבורי דוד המלך ע"ה: (ש"ב כג, כ ו) 'בניהו', 'בן יהוידע', ’בן איש חי‘, 'רב פעלים', 'מקבצאל'. לפי המסורת, הסיפור היה כך: מקום מגורו היה אמנם בבגדאד שבבבל, אך כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. בשנת תרכ"ט זכה לעלות לארץ ישראל ואז יסד את פיוטו "ואמרתם כה לחי".
במסעו השתטח בין השאר על ציונו של בניהו בן יהוידע סמוך ונראה לעיה"ק צפת (כיום ביישוב ביריה) ואז זכה לרזי דרזין ונפתחו לו מעיינות החכמה. הן כלל הוא בידינו שהמשתטח על קברו של צדיק נקשרות הנשמות זו בזו והוא זוכה על ידי כן לשפע גדול. אף הוא בהשתטחו על קברו של בניהו בן יהוידע, זכה להשגות נפלאות והכיר שזהו שורש נשמתו. הוא הבין שחידושי תורתו נובעים מכח נשמה זו שנתקשר בה ולכן קרא את שמות כל הספרים שחיבר על שמות הכינויים של בניהו בן יהוידע.
אחת מהפרפראות הערבות לכבוד שבת קודש מופיעה בספרו 'בן יהוידע' (שבת קיט, א): בגמרא מובא שכאשר אנטונינוס התפלא על הטעם הנפלא שבתבשילי השבת, אמר לו רבינו הקדוש: "תבלין אחד יש לנו ושבת שמו". מבאר ה‘בן איש חי‘: אותיותיה של המילה "תבשיל" הן "לי שבת". נתכוון רבי לומר, שהטעם המיוחד של תבשילי השבת מקורם בקדושת השבת ואין לגוי חלק בו. "לי שבת" – לי ולא לזרים.
נוסיף בזה ביאור: כשיש טעם טוב במאכל, הוא עדיין אינו ערב לחיך כל אחד, כי כשם שפרצופיהם אינם שווים ודעותיהן אינן שוות, כך כל אחד אוהב טעם אחר במאכלו. ולכאורה דבר זה פלאי הוא, כיצד יתכן שאותו טעם, אחד יחשוק לו והשני יסלוד ממנו. צריך אפוא לומר, ששורשו של הטעם הוא דבר רוחני ושייך אל הנשמה, יש מי שנשמתו קשורה לטעם זה ויש מי שנשמתו אינה קשורה לטעם זה אלא לטעם אחר.
הסיבה שבשבילה נמשכים כל בני ישראל אל מאכלי השבת היא, מפני שהם מזרע ישראל וקשורים אל מאכלי השבת, אם כי אצל אדם יותר גדול ההימשכות אחר מאכלי השבת היא בכוונות יותר גבוהות, ואצל האדם הפשוט, בכוונות פשוטות יותר. אך הגוי אין לו שום שייכות למאכלי השבת ולכן אינו יכול להימשך אליהם.
מוסיף שם ה‘בן איש חי‘: "ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגדד. יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, ולדעתם לא תתקיים המרתו אלא אם יבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הריצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם אלא רק להמיר – אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש.
"ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל, ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר.
"וקודם שנסתלק החכם, בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו ערבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: 'אם תמיר, מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת'.
"ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת"…
הנה מעשה זה שני לימודים יש לו עבורנו. הראשון הוא עצם זה שסעודות השבת ומאכליה חודרים עמוק עמוק בעצמות ילדינו, ולעולם לא נדע עד כמה הם משפיעות עליהם לטובה ומתי יעמדו להם לעזר ולסיוע. והדבר השני הוא, הסוד שבמאכלי השבת, שהם שייכים לנשמה היהודית ואין לו לגוי חלק ונחלה עמהם.
ובדרך אגב ראוי להדגיש, שכלל הוא בידינו שיהודי נשאר יהודי ולעולם לא יוכל להיפרד מאומתו אע"פ שיטבול ז' פעמים ויכוון להמיר את דתו. אכן חברו דיבר עמו לפי טעותו, וכך אמר לו: "וכי סבור אתה להפוך לגוי עם המרתך? הלא אם תהפוך לגוי לא תרגיש את הטעם בביצים"… ואכן הפעולה פעלה את פעולתה.
(הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א, גיליון 'הבינני')
2/197