נסיעה ממונטריאול שבקנדה לבורו פארק שבניו יורק אורכת בדרך כלל כשבע שעות תמימות. נסיעה ארוכה ומתישה מאוד. לכן הנצרך לנסיעה זו מכין עצמו נפשית וגופנית היטב, באשר נסיעה מפרכת היא עד למאד. גם מיודעינו, מספר הסיפור הפלאי (הגר בארץ ישראל דייקא) הוצרך לנסוע נסיעה זו, לצורך כך נדבר עם מספר תושבים מקומיים שהוצרכו אף הם לנסיעה זו, ואחד מביניהם היה הנהג שהסיעם.
וביוצאם בשעות הלילה התנה הנהג עמהם שיסדרו את עצמם היטב במושביהם לנסיעה בת שבע שעות רצופות. באשר אינו רוצה לעשות הפסקות וחניות בינים, באשר אצה לו הדרך להגיע לבורו פארק מיד לפנות בוקר, ובשכך הוא רוצה לנסוע באופן רציף. הנוסעים הסכימו והשיירה יצאה לדרך. באורח פלאי (ואולי לא…) הוצרך מיודעינו לצאת לצורך כעבור אך חצי שעה מתחילת הנסיעה. לא הייתה לו ברירה והוא ביקש מהנהג לעצור בצד הדרך למען יוכל לסדר עצמו ולנסוע הלאה. הנהג כעס ביותר לנוכח בקשתו. אולם בלית ברירה, עצר הנהג ליד בית החיים יהודי בעיירה שכוחה בקצה קנדה, למטרה זו. “לאחר אשר יצר”, מספר היהודי בהתרגשות. “שמתי לפתע לב למצבה מסוימת שעל פי הכתוב עליה הרי שהיא מצבת קבורתו של בחור מבוגר מקומי שנלב”ע בלא להשאיר אחריו זכר. מה רבה הייתה תדהמתי לכשהתבוננתי במצבה שוב ושמתי לב שתאריך פטירתו של הבחור והיארצייט שלו, חל לא אחר מאשר היום – התאריך בו היינו מצויים באותו עת. התרגשתי ביותר נוכח גילוי ההשגחה המופלאה בכך שגלגלוני להצטרך לעצור דווקא בבית החיים שכוח זה. קראתי מהרה מניין יהודים מההסעה, אמרנו קדיש, הדלקנו נר תמיד והפלגנו הלאה לדרכנו!
הגענו בורו פארקה, וכשאני אחוז התרגשות מההשגחה המדהימה שנגלתה לנגד עיני ושהייתי שותף פעיל בה, התחלתי לברר בקרב יהודים מקומיים ושאינם כאלה, מה טיבו של בחור זה, מה מעשיו וכיצד, שכה זכה שיתגלגל מניין יהודי שלם לאמירת קדיש על קברו ביום היארצייט.
מה רבה הייתה פליאתי כאשר התושבים גילוני שההתרחשות לה היינו עדים, אינה היחידית המתרחשת סביב קברו של הבחור המבוגר, באשר בכל שנה לאחר יום היארצייט מוצאים לפתע על קברו נר תמיד דולק, מה שמלמד על כך שיהודים ביקרוהו ביום היארצייט, והשתדלו לעשות נייחא לנפשיה בעולם הבא ע”י הדלקת נר ואמירת קדיש.
לנוכח תשובתם הוצתה סקרנותי ביותר, כשאני משתומם ומסתקרן לדעת כיצד ולמה זוכה הבחור המבוגר ז”ל להשגחה כל כך פרטית ומיוחדת שבכל שנה יגיע אליו מנין יהודים לאמירת קדיש והדלקת נר.
בשכך חקרתי ודרשתי עוד ועוד בקרב התושבים המקומיים עד שהם ספרוני מעשה מדהים, שבעקבותיה הבנתי פשר תעלומת קברו של הבחור.
באשר באותם שנים שלפני כשבעים שנה כבר התקיימה בקנדה קהילה יהודית קטנה ומלוכדת, שאף סיפקה את הצרכים היהודיים הנדרשים באופן יחסי. עם כל זאת בית קברות יהודי לא היה להם. באשר עניים מרודים היו חבריה, ולכן לא יכלו לקנות חלקת אדמה לבית קברות, לקבור שם את מתיהם בקבר ישראל כדת וכדין. ובשכך קברו המה את נפטריהם בבית קברות נוצרי רח”ל.
בחלקה יהודית אמנם, אולם בית הקברות של ערלי הלב והגוף הינו, מה שאינו מוסיף כבוד וזכויות לנפטר.
הבחור הלז לא היה יכול לסבול עובדה זו. ומאחר שאביו חסך למענו עשרת אלפים דולר! )סכום עתק בימים ההם, שווה ערך כהיום לחצי מיליון דולר, בערך( למען יוכל להתחתן ולהקים בית בישראל כשאיפת כל הורה ומורה, ובאשר למעשה לא התממשה שאיפתו זו, והוא לא זכה להקים בית וחורבה בישראל. החליט הבחור לשבור תכנית חיסכון זו של עשרת אלפי הדולרים לצורך קניית חלקת אדמה בפאתי העיירה, למען יוכלו לקבור את מתי ישראל בקבר ישראל! בחינה של מסירות נפש למען מצוה חשובה ויקרה זו! הקב”ה אינו מאחר לשלם ליראיו, ובפרט בדברים שהם מתעסקים בו. וכך דאגה ההשגחה העליונה לבחור באופן מדהים.
כאשר כעבור שנים ובדרך לא דרך התגלגל הבחור למושב זקנים גויי בעיירה. ובכל הזדמנות היה לוחש ומורה לאנשי הצוות שידאגו שלאחר פטירתו בל יקברוהו בקבר גויים, כי אם בקבר ישראל, כיוון שיהודי הינו, בן לאברהם, יצחק ויעקב.
הללו שמעו לאמרי פיו. הנהנו במרץ. אולם בסתר ליבם לעגו לו ולמחשבתו. בחושבם שלאחר מיתתו יעשו בגופו כמיטב הבנתם. באחד מימי חגם נפטר היהודי הערירי. להנהלת מושב הזקנים שהייתה עסוקה אותה שעה בחגיגותיהם המתועבות לא היה פנאי להתעסק עמו. ובכך דחו את קבורתו עד לאחר עבור חגם המטופש, כשהם מתכננים לקוברו כאחרון הגויים, בלא להתייחס לבקשתו המפורשת תדיר להיקבר בין יהודים וכיהודי.
אלא ש’יושב בשמים ישחק’. ובאחד הימים נקלע למקום יהודי חרדי כשכולו התנצלות בפני הנהלת המקום על שתעה בדרכו ואינו יודע כיצד להמשיך ולאן. הללו הסבירו לו את הדרך חזרה. כשתוך כדי דיבורם עמו ניצנץ לפתע רעיון במוחם. הרי בימים האחרונים מת אצלם יהודי שביקש תדיר קבורה יהודית, יפקידוהו בידי יהודי זה ויפטרו מעול הקבורה והלוויה.
היהודי הסכים מיד לבקשתם זו, בהתבוננותו בגילוי ההשגחה המופלאה, שכל מטרת תעותו בדרך היא אך כדי להציל יהודי גלמוד זה מלהיקבר בין גויים וערלים. אלא שאליה וקוץ בה. היהודי לא ידע מה לעשות עם המת וכיצד. ובאשר פניו היו מועדות לנסוע לעיר מגוריו בניו יורק.
והעברת נפטר ממדינה למדינה מסובכת היא עד למאד. ושלטונות הגבול לא יניחהו להעבירו. לא ידע אנה הוא בא. בהשגחה עוד יותר מופלאה פגש בצאתו ממושב הזקנים שני אנשים שלפי חזותם נראו לו כיהודים. הלה שח לפניהם את כל אשר קרהו ועל המת המונח במכוניתו, באומרו להם שאינו יודע מה לפעול וכיצד. שני היהודים עודדוהו שבמרחק כמה קילומטרים בעיירה קטנה ישנו בית קברות יהודי.
וכי מוכנים המה להסיע את המת לשם ולטפל בכל ענייני הקבורה. הן חסד של אמת לא דבר פשוט הוא. היהודי מסר להם את גופת הנפטר ואת המסמכים הרלוונטיים והודה להם ביותר.
זעקת התרגשות נמלטה מפי שני היהודים שעה שעיינו במסמכים וגילו שהמת המונח לפניהם, הוא הוא הבחור המבוגר שנדב, יסד ושכלל את בית החיים באותה עיירה בדיוק!
כאשר התרגשותם גברה עוד יותר בהתבוננותם עד כמה דאגה ההשגחה העליונה שהאיש אשר דאג כל כך שיבואו כל נפטרי העיירה לקבר ישראל, יבא הוא עצמו לקבר ישראל בהשגחה מדהימה, בשלום ובשלוה.
(הרה”צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט”א, ‘קונטרס שיחות חיזוק’ – פרשת בהעלותך)
